הנאומים, העקיצות וגל גדות: הרגעים הגדולים של גלובוס הזהב 2018

לילה היסטורי עבר על לוס אנג'לס, ולאו דווקא בגלל הזוכים שעלו על במת גלובוס הזהב. מפגן הסולידריות הנשית, שהחל מהשמלות השחורות על השטיח האדום, דרך אינספור אזכורים לאורך הערב והגיע לשיאו בנאומה של אופרה ווינפרי - היה נקודת מפנה בהוליווד. כל זה לא אומר כמובן שהגענו לחזון השוויון האולטימטיבי. גארי אולדמן, שבעברו הכאת נשים, זכה בפרס משחק, אף במאית לא זכתה למועמדות, ופערי השכר עדיין כאן. ובכל זאת, אפשר לראות בטקס הזה צעד אחד מבורך קדימה אל עתיד טוב יותר. אם לא הקצתם בשעות הקטנות של הלילה כדי לחזות בטקס המלא, הנה הרגעים הגדולים מתוכו

לא בכדי התמלאו הרשתות החברתיות בתום הטקס עם ההאשטאג שמסמן את ווינפרי כמועמדת לבחירות 2020. נאום הזכייה שלה בפרס מפעל החיים על שם ססיל ב. דמיל צייר אופק אופטימי ומרגש עבור נשים באשר הן, עבור שחורים ומיעוטים. ווינפרי, ככל הנראה המנחה המשפיעה ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, פתחה את דבריה באזכור טקס האוסקר מ-1964, בו הפך סידני פואטיה לשחקן השחור הראשון שזוכה באוסקר. "אל הבמה עלה הגבר האלגנטי ביותר שראיתי מעולם. אני זוכרת שהעניבה שלו הייתה לבנה, אבל העור שלו כמובן היה שחור - ומועלם לא ראיתי אדם שחור מהולל בדרך כזו. ניסיתי פעמים רבות בעבר להסביר מה משמעותו של הרגע הזה עבור ילדה קטנה, ילדה שצפתה בטקס בזמן שאמה חזרה הביתה ממוטטת אחרי שניקתה בתים של אחרים… ב-1982 סידני זכה בפרס שבו אני זכיתי היום, והעובדה שילדות שחורות קטנות צופות בי ברגע הזה לא נעלמת מעיניי. זהו כבוד - זוהי זכות לחלוק את הערב הזה עמן, ועם הגברים והנשים יוצאי הדופן שהעניקו לי השראה, שאתגרו אותי, שסבלו אותי והפכו את המסע שלי לבמה הזאת לאפשרי".

בהמשך דבריה סיפרה ווינפרי את קורותיה של אם ורעיה צעירה בשם רייסי טיילור ב-1944. "היא חזרה לביתה ברגע מהכנסייה באבלוויל, אלבמה, כשנחטפה על ידי שישה גברים לבנים חמושים, שאנסו אותה והותירו אותה על צד הדרך לצד הכנסייה. הם איימו להרוג אותה אם תספר למישהו, אבל סיפורה דווח ל-NAACP?, שם עובדת צעירה בשם רוזה פארקס הפכה לחוקרת המקרה וניסתה להביא צדק לטיילור. האנשים שהרסו את חייה מעולם לא נשפטו. רייסי מתה לפני עשרה ימים, מעט לפני יום הולדתה ה-98. היא חייתה כמו כולנו, במשך שנים רבות מדי, עם תרבות שנשברה על ידי גברים ברוטליים רבי עוצמה. במשך זמן רב מדי, נשים לא נשמעו או זכו לאמון כשהעזו לומר את האמת על הגברים האלה. אבל זמנן הגיע. זמנן הגיע. אני מקווה - אני מקווה שרייסי טיילור הלכה לעולמה כשהיא יודעת את האמת של כל כך הרבה נשים שהתייסרו לאורך השנים, ומתייסרות גם כעת. זה היה אותו הרגע שהתעורר בליבה של רוזה פארקס 11 שנים מאוחר יותר באוטובוס במונטגומרי, ואותו הרגע של כל השנים כאן שאומרות 'גם אני' וכל גבר שמוכן להקשיב"

"לאורך הקריירה שלי ניסיתי לעשות את המיטב, בין אם בטלוויזיה או בקולנוע, כדי לומר משהו על האופן שבו גברים ונשים באמת נוהגים. לומר איך אנו מתמודדים עם בושה, עם אהבה ועם זעם, עם כישלון, כיצד אנחנו מתמידים וכיצד אנחנו מתגברים. ריאיינתי וגילמתי נשים שעמדו בפני הדברים המכוערים ביותר שהחיים היו יכולים לזרוק עליהם, אבל המעלה הגדולה שלהם הייתה לשמור על תקווה לבוקר בהיר יותר, גם בלילות הקודרים מכולם. לכן אני רוצה לומר לכל הבנות שמביטות בי כעת שיום חדש נמצא באופק. וכשהשחר הזה יזרח, זה יהיה בזכות נשים נפלאות, רבות מהן נמצאות בחדר הזה כעת, וגם גברים יוצאי דופן שנלחמים כדי שיהפכו למנהיגות שייקחו אותנו לתקופה שבה אף אחד לא יזדקק לומר עוד 'גם אני'". .

* המצלמות תיעדו את תגובת הקהל לדבריה של ווינפרי. הנה כמה מהתגובות.

על אף שהשנה החולפת הייתה משופעת בסרטי במאיות מהוללים (פטי ג'נקינס עם "וונדר וומן", גרטה גרוויג עם "ליידי בירד", די ריס על "פרחים בבוץ"), קטגוריית הבימוי בגלובוס הזה כללה גם השנה חמישה גברים: סטיבן ספילברג ("העיתון"), כריסטופר נולאן ("דנקרק"), רידלי סקוט ("כל הכסף שבעולם"), מרטין מקדונה ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי") וגיירמו דל טורו ("צורת המים") - שגם זכה לבסוף בפרס. "הנה כל הגברים שמועמדים לפרס", אמרה פורטמן בפנים חתומות לבן זוגה להגשת הפרס, הבמאי רון הווארד, לפני שהקריאה את רשימת המועמדים. הקהל באולם הגיב בתשואות.

מנחה תוכנית הלילה של NBC נכנס בקלילות לתפקיד המנחה של הטקס הלילה, עם מונולוג שסיפק כמה וכמה פנינים ("2018 סוף סוף כאן - מריחואנה מותרת והטרדות מיניות לא. זאת תהיה שנה נפלאה"), בדיחת הארווי ויינשטיין שכבר הספיקה להפוך למיני-סקנדל ברוח התרעומת המיידית של הרשת ("אל תדאגו להארווי ויינשטיין, הוא יחזור בעוד 20 שנה כשיהפוך לאדם הראשון שזוכה לקריאות בוז כשתמונתו מוצגת במונטאז 'לזכרם'"), והלצה אחת שקרעה את סטיבן ספילברג ומריל סטריפ מצחוק, כשעוזרת הפקה מיהרה לבמה עם הפסלונים המוזהבים ("העיתון הוא סרט על אמינות עיתונאית, שבוים על ידי סטיבן ספילברג ומככבים בו טום הנקס ומריל סטריפ… לא, עדיין לא. אנחנו חייבים לחכות").

קירק דגלאס, אגדה הוליוודית, כבר בן 101 ועדיין יודע לתזמן כניסות דרמטיות. הלילה הוא קיבל סטנדינג אוביישן כשהוסע על כיסא גלגלים אל הבמה בידי כלתו, קתרין זיטה ג'ונס. "קתרין, אמרת הכל", השתעשע דגלאס אחרי שהשחקנית זוכת האוסקר היללה אותו כאגדה. "רציתי לשאת נאום, אבל אני לא מעוניין בכך כי לעולם לא אוכל להתעלות עלייך".

הזוכה בגלובוס הזהב לשחקנית המשנה הטובה ביותר (ומי שצפויה לשחזר את הזכייה הזו גם באוסקר), הגיעה לבמה כשעל שמלתה מודבק תוכי - סמל לתוכי האמיתי שיושב על כתפה בביתה לאורך הריאיונות המופיעים בסרט. ג'ני הודתה להרדינג, המחליקה על הקרח שהפכה לשנואה בארה"ב אחרי שהשתתפה בקנוניה שהובילה לפגיעה חמורה במתחרה הגדולה ביותר שלה, ננסי קריגן ב-1994. "מה שהסרט הזה סיפר הוא מעשה על מעמדות באמריקה, על אנשים שנשללה מהם זכות הבחירה, על אישה שלא אומצה בזכות העובדה ששמרה על עצמאותה". הנאום הזה כבר מעורר כמובן ביקורת על ג'ני.

סולידיות בין מועמדות היא עניין שבשגרה בטקסי פרסים הוליוודיים, אבל העובדה שגלובוס הזהב באופן מסורתי נחשב לאח השיכור של האוסקר, מאפשרת לסטות קצת מכללי הטקס. מקדורמנד, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בסרט דרמה על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", הזמינה את כל המועמדות האחרות בקטגוריה לטקילות על חשבונה בתום האירוע. פתאום להפסיד בטקס פרסים לא נראה כל כך נורא שוב.

הבמאי-תסריטאי של "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", יצא מהטקס הלילה עם לא פחות מאשר 4 פרסים לסרט שלו (במאי, שחקן משנה, תסריט, שחקנית ראשית), אבל בבית מתברר שיש מי שדווקא מעודדת סרטים מתחרים. "יום ההולדת של אמא שלי יצוין מחר", אמר מקדונה בנאום הזכייה שלו, "והיא אוהבת דברים כאלה, אז יום הולדת שמח, אמא. אני חושב שהיא רצתה ש'ליידי בירד' יזכה".

לא רק אופרה ווינפרי יודעת לנצל רגע גדול לנאום מרגש, גם הכוכבת של "שקרים קטנים גדולים" ידעה לעשות בדיוק את זה ברגע הגדול של הזכייה בהפקתה ובכיכובה. "אני רוצה להודות לכל מי ששברו את שתיקתן השנה, ודיברו על התעללות והטרדה. אתן כל כך אמיצות, ובתקווה עוד תוכניות כמו שלנו ייעשו, כך שאנשים בחוץ יבינו שהם לא צריכים להיות מושתקים על ידי התעללות והטרדה. הזמן הגיע. אנחנו שומעות אתכן, אנחנו רואות אתכן ואנחנו נספר את הסיפורים שלכן".

גארי אולדמן זכה הלילה בפרס השחקן הטוב ביותר בסרט דרמה על "שעה אפלה", אבל מנאום הניצחון שלו שלו נשמטה התודה לאיש שאפשר לו להגיע לרגע הזה - הבמאי, ג'ו רייט. למזלו, הריאיון מאחורי הקלעים רגעים ספורים לאחר הזכייה אפשר לו לתקן את המעוות.

כן כן, אנחנו לא עוכרי ישראל. גל גדות הגישה פרס הערב בגלובוס הזהב והייתה מהממת וזוהרת. זה בסדר, נכון?