עופי גוזלית: כך הפכה סרשה רונאן להבטחה הגדולה הבאה של הוליווד

ג'ורג' מ. קוהאן רק רצה הכרה, לא יותר ולא פחות. הכי אנושי, הכי צפוי והכי קשה להשגה. מה שנכון לעידן הריאליטי ו"דור האני" היה נכון גם עבור בן למהגרים איריים בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות של תחילת המאה ה-20. רק להיות זכיר, רק לא ללכת לאיבוד בתוך ההמולה. כבר בילדותו הוא הצטרף להוריו השחקנים על במות התיאטרון, ובחופשות הקיץ כתב: מחזות, שירים, פזמונים. ב-1912, כשמאחוריו יותר מעשור של הפקה, כתיבה, משחק והלחנה של מחזות בברודוויי, הוא פגש בסיום ההצגה "Broadway Jones" בכיכובו עיתונאי מקומי שביקש ממנו מידע על ההצגה לטובת כתבה. אחרי שהעביר לו את המידע החליט קוהאן לקנח את השיחה עם תמצית כל השיעורים שלמד בתחילת דרכו של מה שיהפוך להיות בעתיד השואו ביזנס: "לא אכפת לי מה תכתוב עלי", אמר, "כל עוד שתכתוב עלי משהו וכל עוד שתאיית את שמי נכון". הרבה דמויות היסטוריות נוצצות התחרו מאז על זכות היוצרים של הציטוט האלמותי הזה - הארי טרומן, פ. ט. ברנום וליז טיילור הם רק כמה דוגמאות - אבל קוהאן היה שם ראשון. ההבנה הזו לגבי כוחו של שם בתעשייה שמדברת בכותרות מקוצרות ואותיות ענק על פוסטרים, תהפוך אותו לכוכב העל הראשון בתולדות ברודוויי ולאחת הדמויות המפורסמות בתעשיית הבידור.

האמת היא שמאחורי החכמה היחצ"נית של קוהאן עמד צורך אמיתי. עיתונאים רבים שיבשו את שמו (Cohan) והתייחסו אליו כ"כהן", אף שהיה קתולי לחלוטין. מאה שנים מאוחר יותר, הפך המאבק שלו רלוונטי מתמיד לכוכבת אחרת עם שם בלתי אפשרי, אף היא נצר למהגרים איריים. כמו קוהאן, גם היא נמצאת בתעשייה מילדות, והצלחתה עשויה להאפיל בעתיד על שלו. ובכל זאת, על אף שזכתה רק השבוע בגלובוס הזהב (אחרי שהייתה מועמדת פעמיים עוד קודם לכן) וקיבלה שתי מועמדויות לאוסקר לפני גיל 23, היא עדיין מתקשה להפוך לשם שגור כמו כוכבות בנות דורה - ג'ניפר לורנס, אליסיה ויקנדר, ברי לרסון ועוד. אחרי 20 סרטים בכיכובה, היא עדיין פותחת ריאיונות בהסברים סבלניים על ההגייה הנכונה של שמה, ובדיוק כשנדמה היה שהכל כבר נקלט - מתברר שהדרך למיינסטרים עוד ארוכה. תשאלו את דניס קווייד, שטבח בשמה, ג'ון טרבולטה סטייל, במועמדויות לגלובוס הזהב 2015, או באלפרה וודארד שעשתה זאת במועמדויות השנה. אין ברירה, כנראה שהיא צריכה לזכות באוסקר כדי שכולנו נבין.

Saoirse. איך בכלל מתחילים להגות את הדבר הזה? לא סוארז, לא סרסיי, גם לא סאוירס, חוקי ההגייה באנגלית פשוט לא עובדים באירית. סרשה (ס?ר-ש?ה), או כמו שהיא אוהבת להציג את עצמה, באופן שלא ניתן לתרגום "Saoirse like inertia". ולא, למרות שהיא מתמודדות עם הקשיים של העולם איתו כבר 23 שנה, לסרשה רונאן לא נמאס, היא מאוהבת בשם שלה. המשמעות שלו היא "חופש" באירית, וכשמבלים במחיצתה דקות ספורות מבינים כמה הוא משקף אותה. עם קול מלודי ומתנגן ומבטא אירי ממכר, אופטימיות מתפרצת וכנות יוצאת דופן לתעשייה כל כך מנוכרת - מתקבלת תחושה של בריחה מהמציאות. אולי מפני שרונאן נשמרה בקפדנות במשך כל נעוריה מאורות הזרקורים הקטלניים של הוליווד, על הסכנות האיומות והמחירים שהם גובים מצעירות בתחילת דרכן. היא לא נשמעת כמו כוכבת הוליוודית, מכיוון שהיא לא מהוליווד. טוב נו, זה די ברור - היא אירית. ובכן, זה לא לגמרי נכון. כן, סרשה רונאן מחזיקה באזרחות אירית, אבל היא בכלל נולדה ברובע ברונקס, בניו יורק.

שנות השמונים המוקדמות באירלנד הביאו עמן מיתון קשה בעקבות מדיניות האינפלציה של הממשלה. אחוזי האבטלה חצו לראשונה מאז השפל הגדול את טווח ה-10, והביאו את פול רונאן לנסות למצוא פרנסה מעבר לים. בעזרת חברים איריים בניו יורק הוא התקבל לעבודה כפועל בניין, ולאחר שמצא דירה והסתדר מעט כלכלית הצטרפה אליו אשתו, מוניקה, שהפכה לאומנת. ב-1994, השנה ה-11 של השניים בתפוח הגדול, ורגע לפני שינוי משמעותי בחיי המשפחה, נולדה סרשה, בתם היחידה. פול, שעבר בינתיים לעבוד כברמן בפאב מקומי, זכה באחד הלילות לשרת שחקן אירי וותיק בשם כריס או'ניל. במהלך השיחה בין השניים שכנע או'ניל את רונאן לגשת לאודישן לתפקידי תיאטרון באזור. כשעבודות הצד החלו להיערם הציב בפניו בעל הפאב בחירה: "אתה רוצה להיות ברמן או להמשיך עם החרא הזה?", "אני רוצה את החרא הזה", השיב פול. הבחירה הזאת לא הייתה הקלה או "הנכונה" בהכרח לפרנסת המשפחה, אבל פול התאהב. על חלק ניכר מההצגות הוא לא קיבל כלל תשלום, ושיחק רק לשם ההכרה והתפקיד הבא. כשסרשה הייתה בת 3, חזרה המשפחה הביתה לאירלנד, שם קיווה למצוא עבודה קבועה במשחק.

מביתם במחוז קארלו הזעיר (השני הכי קטן באירלנד כולה), צפו מוניקה וסרשה בפול נאבק על תפקידים, ומפסיד רבים מהם. "אני לא מגיעה ממשפחה עם כסף, אולי בגלל זה כל העניין הזה לא מדאיג אותי. הם נאבקו במשך שנים ואז דברים השתנו לטובה", סיפרה השחקנית לגרדיאן. בעוד אביה פורץ סוף סוף דרך לתפקידים קטנים בסרטים הוליוודיים בסוף שנות התשעים ("יריב אינטימי", לצדם של בראד פיט והריסון פורד, ו-"המתאגרף" לצדו של דניאל דיי לואיס) ומאפשר לבראד פיט לשאת את בתו בזרועותיו - אף שהיא עצמה אינה זוכרת את המקרה - החלה הילדה הבלונדינית ואהובת המצלמה של פול, את דרכה בתעשייה. ב-2003, כשהיא בת 9 בלבד, הצטרפה סרשה לאופרת הסבון האירית המצליחה "The Clinic", והפכה לפרצוף מוכר בן לילה. אלא שהמעבר לפריים טיים הסעיר אותה הרבה פחות מהתפקיד אותו באמת רצתה באותה תקופה: לונה לאבגוד, החברה האקסצנטרית של הארי פוטר ב"מסדר עוף החול", הסרט החמישי בסדרה. "כל כך רציתי להיות שם, גדלתי על הארי פוטר כמו כל כך הרבה ילדים", סיפרה בריאיון ל-Irish Central ב-2011, "אבל הייתי צעירה מדי". התפקיד הלך בסופו של דבר לשחקנית אירית אחרת, איוונה לינץ', שנעלמה מאז לחלוטין. וסרשה? לגורל היו תוכניות הרבה יותר גדולות עבורה.

הפרסום המיידי שמביאה השתתפות בתוכנית פריים טיים בטלוויזיה, התפרץ באופן שלילי עבור רונאן בבית הספר במחוז קארלו. "המורים היו מציקים לי, המורים והתלמידים", סיפרה לגרדיאן. "חלקם היו, אתם יודעים, מרושעים. בית הספר בסדר והאנשים שהולכים אליו הם אנשים טובים, אבל כשהחברים שלך לכיתה מזהים אותך עוד לפני שהייתה להם הזדמנות להכיר אותך באמת, זה יכול לגרום לקשיים ומבוכות. וזה חבל". ההפסד כולו שלהם. בגיל 11 סיימה רונאן רשמית את דרכה במערכת החינוך הממוסדת, כשאמה מוניקה לוקחת על עצמה את האתגר להעניק לה חינוך ביתי שיכין אותה לחיים. את הזמן הפנוי ניצלה לאודישנים שהובילו לתפקיד קטן בקומדיה רומנטית נשכחת למדי, "אף פעם לא אהיה שלך", כבתה של מישל פייפר. לטובת התפקיד נדרשה רונאן לעבוד עם מאמן מבטא כדי לשוות לעצמה סגנון "צליל קליפורני". רצה הגורל ובאותו הזמן עבד אותו מאמן גם עם קירה נייטלי לטובת התפקיד ב"גאווה ודעה קדומה". הוא המליץ על הילדה האירית לבמאי ג'ו רייט, שבדיוק חיפש אחר תפקיד של ילדה לסרט חדש.

"זה היה מופרך לגמרי", נזכרת רונאן. "התפקיד דרש ילדה חומת שיער ועיניים ממעמד הפועלים באנגליה, מישהי שתיראה כמו קירה הצעירה (שכיכבה גם בסרט הזה). אבל המאמן הזה המליץ עליי, למרות שאני בלונדינית, לבנה עם עיניים כחולות". הסרט של רייט, "כפרה", היה עיבוד לרומן מאת איאן מקיואן. רונאן גילמה בו את בריוני טאליס הצעירה, שדמיונה הסוער גורם לה להאשים את מאהבה של אחותה, ססליה (נייטלי) באונס שמעולם לא ביצע. הסרט זכה לשבע מועמדויות לאוסקר (כולל הסרט הטוב ביותר), אך מתוך קאסט נוצץ של כוכבים בריטיים כנייטלי, בנדיקט קמברבאץ', ג'ונו טמפל וג'יימס מקאבוי, הייתה זו הילדה האירית בת ה-13 שזכתה במועמדות המשחק היחידה מתוכו. המשחק הבוגר והיכולת להביע רגשות בלי מילים, שתהפוך לאחד הנכסים הגדולים שלה, גרמה לה לזהור מעל כל חבריה לסרט. "זה מצחיק", היא אומרת בדיעבד, "אתה יכול לעבוד קשה ככל שתוכל, אבל אין לך מעט מזל ומישהו לא זורק את השם שלך במקום הנכון, יכול להיות שלא תגיע לכלום".

כוכבה של רונאן זרח כמעט מיידית והתפקידים הראשיים זרמו מכל עבר. אף שסרטיה הבאים נחשבו בפני עצמם לכישלונות ("מבט מגן עדן" של פיטר ג'קסון על ילדה מתה שרוחה רודפת את הרוצח שלה) או לכאלה שפספסו את הפוטנציאל הגדול בהם ("האנה" של ג'ו רייט על ילדה מתנקשת שיוצאת לנקום את מותה של אמה), ההופעות של רונאן הפכו אותה לאחת השחקניות הצעירות המוערכות ביותר בתעשייה. כשאותו פיטר ג'קסון פנה אליה כדי שתככב כאלפית בטרילוגיית "ההוביט", היא סירבה. הסיבה הרשמית הייתה קשיים בלוח הזמנים, אבל האמת היא שהילדה בת ה-16 פשוט רצתה תפקידים מורכבים ומעניינים יותר. וכך, במקום לגרוף כסף קל ממרצ'נדייז, היא העדיפה לגלם ערפדית בסרט האימה "ביזנטיום" של ניל ג'ורדן. "אני עצמאית מאוד", הסבירה בריאיון לטיים אאוט לונדון, "אני חייבת לעשות מה שאני מאמינה בו". אחד מהדברים האלה היה "מלון גרנד בודפשט" עטור השבחים ואהוד הביקורות של ווס אנדרסון ב-2014, שם גילמה את אהובתו של זירו (טוני רבולורי), נער השירות של המלון ועוזרו הנאמן של רב המשרתים (רייף פיינס). זאת הייתה גם נקודת מפנה עבור רונאן - הפעם הראשונה בה הפכה עצמאית לחלוטין.

בזמן שבתם גורפת מחמאות ממיטב במאי וכוכבי הוליווד, ליוו הוריה של סרשה את התכשיט שלהם בקפדנות בכל צעד בקריירה. "ההורים שלי יודעים מה זה להיות בעסקי השעשועים, הם ראו אנשים מוכשרים שלא קיבלו את ההזדמנות שלהם, אז הם הכינו אותי להיות ריאליסטית. וזה טוב, כי ברגע שהפרסום הופך לעדיפות כדאי לוותר על הכל", אמרה לגרדיאן. מוניקה רונאן היא האדם הקרוב ביותר לסרשה, ומוזכרת לפחות פעם אחת בכל ריאיון עמה. "אנחנו יודעות שיש לנו כאן מכרה זהב. ברור לנו שלא כל הבנות והאמהות מסתדרות ככה, אבל אצלנו זה פשוט עובד. אנחנו מדברות יותר מפעם ביום. אני רוצה לדעת מה היא אכלה לארוחת ערב". עד גיל 18 ליוותה מוניקה את בתה לכל אחד מהסטים בו צולמו סרטיה, ושם הנחילה לה בדרכה את ראיית העולם הצנועה שלה. "אני זוכרת שבזמן הצילומים של 'כפרה', אחד מעוזרי הבמאי ניגש אליי ושאל אם אני רוצה משהו, וביקשתי כוס תה. אמא שלי קראה לו חזרה ואמרה: 'לא, היא תלך ותעשה לעצמה תה בעצמה'. התזכורות הקטנות האלה עזו לי להפריד את החיים האמיתיים מחיי הזוהר".

בגיל 19 הקשר הקרוב הזה נקטע באחת, כשרונאן עברה לראשונה לגור לבדה בלונדון. "פתאום הבנתי שהמקרר לא ימלא את עצמו והאוכל לא יופיע על השולחן. באחת הפעמים יצאתי להביא מצרכים ונתקעתי מחוץ לדירה כשהמפתח בפנים. עמדתי בגשם בקור מקפיא וחיכיתי שיפתחו לי את הדלת, ובעל הבית לא מיהר לבוא כי הוא לא היה נחמד במיוחד", סיפרה ל-Vice, "כשנכנסתי סוף סוף, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שהרעב והעייפות שלי גרמו לי לאהוב ולהעריך אותה הרבה יותר משחשבתי". את חצי השנה הראשונה בלונדון מתארת רונאן כ"בדידות מייסרת", עם געגועים קשים לבית המחבק. בדיוק באותה תקופה היא מצאה סוף סוף את התפקיד שישנה את הקריירה שלה. אחרי חיפושים רבים בעקבות סרט בוגר יותר, מצאה רונאן את "ברוקלין" של הבמאי האירי ג'ון קרולי, על פי תסריט של ניק הורנבי. הסרט, שמבוסס על רומן בעל אותו שם, גולל את סיפור התבגרותה של אליס - מהגרת אירית צעירה בשנות ה-50 שעוזבת את אירלנד לטובת ניו יורק, ונקרעת בין שתי אהבות ושתי מדינות שלא מרגישות כמו בית. "זאת הסיבה שהסרט הזה כל כך השפיע עלי. הוא מייצג את המהות של לעזוב את הבית, והאופן שבו הוא משתנה עבורך אחרי שעזבת".

רונאן, שמתכוננת בקדחתנות עצומה לסרטיה, לא נדרשה כאן למאמץ מיוחד. הרגשות שלה הכתיבו את אלו של הדמות, הסיפור שלה השתלב באופן מושלם בזה של אליס. העובדה שהסרט צולם מרחק 20 דקות מהמקום בו גדלה כילדה, רק העצימה את הסערה הפנימית בתוכה. "חלק מהניצבים בסרט היו ילדים ששיחקתי איתם בתור ילדה. לגלם דמות שבמפורש מקבילה לחיים שלך זה כל כך מפחיד. זה כמו להסתכל במראה שנמצאת מטר ממך ואי אפשר לברוח ממנה. הייתי שבר כלי לאורך כל הזמן. בכיתי בכל סצנה שנייה". הרגש האותנטי הזה, סיפור המסע המיוחד והיכולות הדרמטיות של רונאן, הקנו לה את המועמדות השנייה של לאוסקר (והראשונה כשחקנית ראשית) כשהיא בת 21 בלבד. רונאן היא המועמדת השמינית הכי צעירה בהיסטוריה (שביעית בקטגוריית שחקנית המשנה במקרה של "כפרה") שזוכה לכבוד הזה. ובדיוק כמו ב"כפרה", גם הפעם צירוף מקרים הוביל אותה מכאן לשלב חדש ובוגר יותר בקריירה.

במהלך מסע הקידום של "ברוקלין", פגשה סרשה רונאן בפסטיבל טורונטו 2015 את גרטה גרוויג, נסיכת האינדי האמריקאית. גרוויג, הכוכבת והתסריטאית של פנינים עצמאיים כמו "פרנסס הא", "גרינברג", "נשות המאה ה-20" ו"גברת אמריקה", עבדה על הסרט הראשון בבימויה - שמבוסס בחלקו על חוויותיה משנות התבגרותה בסקרמנטו - וחיפשה שחקנית שתיכנס לנעלי הדמות הראשית שלה. "ישבנו בחדר המלון שלי והיא קראה את כל השורות של ליידי בירד ואני קראתי את כל השורות של הדמויות האחרות", סיפרה גרוויג בסשן שאלות ותשובות שנערך לאחר הקרנת הסרט בנובמבר. "אחרי שתי דקות ידעתי שהיא ליידי בירד, אבל באנוכיות רציתי לשמוע אותה מלווה את הדמות עד הסוף". אף ש-12 שנים מפרידות בין השתיים, הקשר ביניהן הפך אמיץ, הדוק ומרגש. גרוויג דחתה את ההפקה בחצי שנה כדי להשתלב בלוח הזמנים של השחקנית, ובריאיונות הזוגיים שלהן ניתן לראות כמה ההערכה הדדית בין השתיים גדולה. "אני לא יכולה לדבר עליה מבלי להתרגש", אומרת גרוויג, "היא עשתה מהפך כל כך מוחלט שאי אפשר להאמין שהיא בריטית או אירית - כל מה שרואים הוא הנערה הזאת. ולמרות שאנחנו יודעים שזאת סרשה, מועמדת פעמיים לאוסקר, מצאתי את עצמי נדהמת ושואלת: "אלוהים… היא באמת יכולה לעשות את זה?".

"ליידי בירד" של גרוויג הפך לסרט המצליח ביותר בתולדות אגרגטור הביקורות הפופולרי רוטן טומטוז. עם 212 ביקורות חיוביות מתוך 213 בסך הכל, מדובר בקונצנזוס מקיר לקיר על היותו הסרט האהוב על מבקרי הקולנוע ב-2017, ובאופן טבעי הוא מוזכר כמתמודד מוביל לקראת טקס האוסקר הקרוב. רונאן מגלמת בו את דמותה של כריסטין מקפירסון, נערה מסקרמנטו בשנתה האחרונה בתיכון, שנמצאת במוקד של מסע לגילוי עצמי - ובמקביל מנהלת מאבק עצמאות אוהב-מתסכל מול אמה הקשוחה (לורי מטקאלף), שדומה לה הרבה יותר ממה שהיא מרשה לעצמה להודות. רונאן, שלא פקדה מימיה תיכון, התכוננה לתפקיד באמצעות צפייה בסדרות וסרטים כמו "סברינה המכשפה הצעירה", "הצלצול הגואל", "בת 16 הייתי" ו"יפה בוורוד". אבל זו הייתה רק ההתחלה. כדי להיכנס לראשה של הדמות, הפקידה גרוויג בידי רונאן את היומן האישי אותו ניהלה כמתבגרת, וכן פלייליסטים שנהגה להקשיב להם באותה תקופה. "זאת הייתה דרך נפלאה לראות את העולם מבעד לעיניה של הדמות הזאת בקו התפר שבין עידן התמימות לבין העידן הדיגיטלי (הסרט מתרחש בשנת 2002)".

ההיסטוריה של הקולנוע מלאה בסיפורי התבגרות של גברים צעירים, אך "ליידי בירד" הוא מהיחידים שבהם נערה מנסה למצוא להגדיר את עצמה דרך אהבות, סגנונות לבוש, מוזיקה, וגם ממציאה לעצמה שם ודורשת שאחרים יקראו לה בו. רונאן נטמעה בתוך הדמות לחלוטין, עד לפרטים הקטנים ביותר. "באחד הימים מישהו אמר לי 'האקנה שהם שמו לך על הפנים היה ממש משכנע'", סיפרה ללוס אנג'לס טיימס, לפני שמחתה בצחוק, "זה היה האקנה שלי! המאפרת של הסרט הציעה לי לא להסתיר את הפצעים שלי, והלכתי על זה. מכיוון שאתה לעולם לא רואה את זה. אמרתי לעצמי: 'אני אהיה לגמרי גולמית'. אלה הפנים שלי וככה אני נראית, וככה מתבגרים נראים". גם מי שמעולם לא התבגרו בסקרמנטו יחושו הזדהות עם הבלבול הקיומי של ליידי בירד, ויתרה מכך באופן החכם והאנושי שבו יחסיה עם אמה מתפתחים. כששואלים את גרוויג ורונאן עם מה הן מקוות שאנשים יצאו מהסרט, הן משיבות: "אתם תרצו להתקשר לאמא שלכם, ולומר לה שאתם אוהבים אותה".

הגעגועים הביתה פחתו משמעותית בשנים האחרונות, וסרשה רונאן מתגוררת כיום בניו יורק - עיר הולדתה. ממרחק של יותר מ-5,000 קילומטרים ממשיכה מוניקה לדאוג לילדה בכל צעד ("הגעתי אתמול הביתה לדירה הזמנית שלי בלוס אנג'לס, ומצאתי שקים מלאי מצרכים מחכים לי ליד הדלת. היא הזמינה אונליין את כל מה שאני צריכה כדי לבשל את הדברים שאני אוהבת. יש לי אמא מדהימה, היא דואגת שאוכל טוב גם מעבר לאוקיינוס", היא מספרת ללוס אנג'לס טיימס), ולדבר איתה על בסיס יומי. אבל כמו אליס וליידי בירד, גם סרשה היא היום אישה צעירה ומגובשת שיודעת לדאוג לעצמה. בהוליווד המשתנה בעקבות קמפיין החשיפות האמיץ והדרמטי של 2017, רונאן היא מהכוכבות הגדולות של הדור החדש והמוכשר של שחקניות צעירות. "היא גורמת להכל להיראות קל", אומר ג'ו רייט שגילה אותה ב"כפרה", "היא כל כך מיומנת ושולטת בטכניקה, ובמקביל אין שום סימן למשחק. הרגשות שהיא מפיחה בדמויות שלה כל כך אמיתיים".

2018 של רונאן נראית עמוסה במיוחד בתפקידים שימשיכו את מגמת ההתקדמות המטאורית שלה. ב"על חוף צ'יזל", המבוסס על רומן של איאן מקיואן, היא תגלם לצד בילי האוול ("דנקרק") זוג צעיר וביישן בשנות השישים, שיוצא לגלות זה את זו לראשונה בירח דבש על חוף מרוחק; בעיבוד הקולנועי ל"השחף" של אנטון צ'כוב, היא תגלם את נינה הצעירה והתמימה שעומדת במרכז מרובע היחסים הסוער. התפקיד שנראה לפחות בשלב זה כמסקרן מכולם משתייך לדרמה ההיסטורית "מרי, מלכת הסקוטים". רונאן תגלם את המלכה מרי וניסיונה הכושל להפיל את בת דודתה, המלכה אליזבת הראשונה (מרגו רובי) מכס מלכות אנגליה. הסרט, שנכתב על ידי יוצר "בית הקלפים" בו ווילימון ומבוים על ידי במאית התיאטרון ג'וזי רורק, מגשים את חלומה של רונאן שדמותה של מרי ריתקה אותה מילדות.

אם לא תתחולל הפתעה יוצאת דופן, רונאן צפויה לקבל את המועמדות השלישית שלה לאוסקר ביום שלישי הבא. עבור מי שכבר זכתה לכינוי "מיני-מריל" בטיים-אאוט לונדון, זו צפויה להיות חוויה אותנטית ראשונה של הטקס הנוצץ בתעשיית הבידור. בפעם הראשונה ("כפרה") היא הייתה קטנה מדי, בשנייה ("ברוקלין") הפסידה כמעט את כל הטקס מכיוון שכיכבה בהצגת תיאטרון ביום שלמחרת. עם כל הצלחה, הופך השם הגדול של האירית-אמריקאית המוכשרת לאתגר קטן יותר. וגם אם הפעם זה ייגמר בעוד הפסד, בסופו של דבר זה יקרה. בדיוק כמו ב"תהילה", אנחנו עוד נזכור את השם שלה.