* עונה 2 של "הכתר" כוללת מספר קווי עלילה שמתפרסים על פני יותר מפרק אחד. אי לכך, ומתוך כוונה להימנע מעיסוק חוזר באותו נושא מדי שבוע, מבנה הבלוג ישתנה כדי לעסוק בנושאים במקום בפרקים בפני עצמם. הבלוג הראשון של העונה יקיף את המתרחש בשלושת הפרקים הראשונים של העונה ("הרפתקה כושלת", "בחברת גברים" ו"ליסבון").
"נישואים הם מוסד נפלא, אבל בואו נודה באמת: מי רוצה לגור במוסד?"
(מייק פארקר)
1. כבר בסצנה השנייה של פרק הבכורה שלה החלה "הכתר" בבחינה מקיפה של זוגיות בכלל, ונישואין בפרט. דקות ספורות לאחר שהפך מפיליפ מאונטבאטן לדוכס מאדינבורו בטקס ההכתרה המלכותי, יושבים אליזבת ופיליפ הצעירים והאופטימיים ומדברים על העתיד לבוא: הוא מבטיח לזנוח עבורה את הסיגריות ומגניב לה נשיקה חטופה, היא מביטה בו בעיניים אוהבות, והאופק של השניים נראה ורוד מתמיד. והנה, בתמונת מראה מוחלטת, נפתחת העונה השנייה בסצנה סוערת (תרתי משמע) ובה נישואיהם למעשה מתפרקים רעיונית, גם אם לא פורמלית ("נתיב המילוט שמתאפשר לכל זוג אחר
אינו בגדר אופציה מבחינתנו"). אמנם מדובר בסצנה מסיומו של הפרק השלישי שמופיעה כאן כפרומו דרמטי לעתיד לבוא, אבל הבחירה בה לאקורד הפתיחה של העונה אינה מקרית. יש בה כדי להדגיש כמה עבר על השניים בעשור (תשע שנים ושלושה חודשים אם ממש תתעקשו) הראשון לחייהם יחד תחת טפטוף הרעל האיטי והמתמיד של הכתר.
המשבר החריף של אליזבת ופיליפ מציף מחדש שאלה עתיקה באשר לטיבה של זוגיות: האם התמדה לאורך זמן ומשברים מאפשרת לה להפוך טובה ויציבה יותר, או שמא קטיעה מהירה עד כמה שניתן עדיפה לשני הצדדים. אילולא הייתה אליזבת ראש הכנסייה האנגליקנית, סביר להניח שהאופציה השנייה והקלה יותר הייתה ממומשת, אולם דווקא הזוגיות יוצאת הדופן ונטולת אפשרות החרטה של השניים מלמדת על הקושי במוסד שלגביו מתבדח מייק פארקר, מזכירו האישי של פיליפ, בציטוט הפותח. בין אם מדובר בגירושיו של פיטר טאונסנד שעומדים בינו ובין מרגרט, בנישואיו של דיוויד שעומדים בינו לבין המלוכה, בנישואים הפתוחים של דיקי ורעייתו או בקשיים של איילין פארקר להשתחרר מנישואיה הקורסים - נדמה ש"הכתר" עקבית מאוד בסלידתה למוסד הכובל הזה. אהבה ונישואים, נישואים ואהבה כנראה באמת לא הולכים יחד לדידו של פיליפ מרטין, שביים את שלושת הפרקים הראשונים.
2. אחרי עונה ראשונה שהציגה את ההתהוללות של פיליפ ומייק בעיקר מנקודת מבטה של אליזבת, הצופה בהם מחלונה בעודם מתרחקים מכלוב הזהב של בקינגהאם - מבלה העונה השנייה זמן נרחב במחיצתם, ובמחיצת האגף המצ'ואיסטי של האריסטוקרטיה הבריטית. "בחברת גברים", הפרק השני והיפהפה שמתעד את המסע בן חמשת החודשים של פיליפ על הספינה המלכותית "בריטניה", עושה זאת באופן קיצוני במיוחד. כוחנות ופטרונות גברית מעולם לא זכו להנחות ב"הכתר", אבל הפעם אין דמות אחת שיוצאת ממנו בשלום. החל מהשחצנות והנמהרות של אנתוני אידן לצאת למלחמה (שאליה עוד נגיע בהמשך), דרך הוולגריות של חברי "מועדון ארוחת הצהריים" העורגים על תיאורי ההוללות שמגיעים אליהם מעבר לים, ועד "חמישה חודשים של מסיבת רווקים" של הטובים והנשואים בצי של בריטניה - "הכתר" לא רק בזה לזכריה, היא למעשה קובעת שהם נטולי כל רציונליות ואחריות, עדר הורמונלי שמותיר אחריו הרס וחורבן. יש בבחירה הזאת אומץ וגם סיכון גדול, ולו מפני שבכך הסדרה מבטלת בעצמה את מרבית גיבוריה ומותירה מעט מאוד דמויות שראוי להריע להן.
במוקד האחווה הגברית הזאת עומד הקשר בין פיליפ ומייק פארקר. השניים הכירו לראשונה ב-1942, בעת ששירתו יחד על אחת ממשחתות הצי הבריטי במלחמת העולם השנייה, והפכו לחברים קרובים. לאחר נישואיו לאליזבת הציע פיליפ לחברו האוסטרלי להפוך למזכירו האישי, והפך אותו לבן טיפוחיו. הם פקדו בקביעות את "מועדון יום חמישי" (ששונה בסדרה ל"מועדון ארוחת הצהריים"), מועדון עילית גברי בסוהו שבלונדון, שחבריו כולם (כ-20 במספר) נמנו על האצולה הגבוהה ופמליית החברים של פיליפ. העדויות ההיסטוריות סותרות בכל הקשור למה שהתרחש בין כותלי המוסד היוקרתי. בעוד פרקר (שהלך לעולמו ב-2001) ופיליפ מכחישים כל עדות למעשי ניאוף שנעשו בו, ומשפחתו של פרקר תובעת את עלבונו בשל הצגתו השערורייתית, כהגדרתם, בסדרה - פרסומים אחרים מגוללים עדויות של חברי מועדון שמאשרים כי נשים נהגו לפקוד את המקום. ואף שסצנות מגוחכות כמו זו שבה אליזבת מגיעה בעצמה לביתה של איליין כדי לעכב את גירושיה, לא מוסיפות לאמינות הדברים, סיפורי הרומנים של פיליפ הפכו במרוצת השנים להרבה יותר משמועה זדונית.
"אני מקווה שכתבתי את העונה הזאת כך שכולם יוכלו להסיק מסקנות לגבי האופן שבו פיליפ סטה משבועת נישואיו", אמר מורגן במסתוריות במהלך ריאיון ל"ואניטי פייר" שהקיף את עלילת העונה הנוכחית. מצפייה בשלושת הפרקים הראשונים, ברור למדי שהוא נמצא לחלוטין במחנה המשוכנעים בבגידותיו של הנסיך, אף שלהגנתו של האחרון יאמר שמעולם לא התקבלה כל ראייה או עדות לכך. אבל השאלה החשובה יותר היא "מדוע" - מדוע נבחר קו העלילה המקיף הזה ומהי המטרה שביקש להשיג? התשובה, כך נדמה, היא חשיפת האבסורד של מוסד הנישואים, שנוצר בעיקר בהשפעה דתית. בעוד איליין נדרשת לספק הוכחות חד משמעיות לבגידה כדי לבטל את נישואיה, מבלה מייק ב"מקום שבו ניאוף אינו קיים"; בעוד אליזבת ממתינה בגעגוע לכך שתסכולו של פיליפ ישכך בזכות חמישה חודשים במרחבי הים האהובים עליו, הוא מנצל אותם כדי לשכוח ממנה עד כמה שניתן. המשחק הנפלא של קלייר פוי וקלואי פירי משדר עוצמה שקטה שמכסה על סערה פנימית עצומה, כשהמשמעות של "בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד בינינו" מתגלה באמת.
3. באופן סמלי ליחס שלה אל מחליפו האפור והחלש של ווינסטון צ'רצ'יל, גם העיסוק של "הכתר" בדרמת תעלת סואץ נדחק לדרגת חשיבות פחותה לעומת משבר הזוגיות. זו אחת הסוגיות התמוהות בעונה הנוכחית, בעיקר משום שלשם שינוי, משבר תעלת סואץ הוא אכן אירוע דרמטי וטראומתי בתולדות בריטניה. הוא החל בסירובן של בריטניה וארה"ב לממן את הקמתו של סכר אסואן, הפרויקט החשוב ביותר של גמאל עבד אל נאצר מאז מהפכת הקצינים ב-1954, שהביאה אותו לשלטון. הסכר החדש נועד לשדרג את הישן שנבנה על ידי הבריטים בתחילת המאה, ולסייע למנוע ממי הנילוס להציף את האזורים הגובלים בו. הצפות אלה הובילו להרס שיטתי של חלקות וגידולים, ובעקבותיהם לבצורת ומחסור ממשי במזון במדינה. בעוד בריטניה חזרה בה מכוונתה לתמוך כלכלית בבניית הסכר, הלאים נאצר את חברת סואץ שניהלה את הנעשה בתעלה - נכס אסטרטגי חשוב מאין כמוהו, בו עברו שני שלישים מאספקת הנפט לאירופה ומרבית הסחורות שבין בריטניה לשאר העולם.
אידן, שחסה בצלו של צ'רצ'יל לאורך שנים ארוכות, לא היה קר רוח מספיק כדי לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות, ולא אמיץ מספיק כדי לסיים את המהלך הצבאי עליו החליט. רדוף מטראומות מלחמת העולם הראשונה והשנייה, ראה אידן את נאצר כממשיך דרכם של מוסוליני והיטלר, דיקטטור עם שיגעון גדלות שיש להכחיד לפני שיהפוך לבעיה של העולם כולו. בעקבות המצור הקשה שהטילה גרמניה על בריטניה במלחמת העולם השנייה, הכפילה בריטניה את צריכת הנפט שלה והפכה תלויה כמעט לחלוטין בפעילותה התקינה של התעלה. החשש כי המזרח התיכון כולו, על מרבצי הנפט היקרים שלו, ייפול בידיים סובייטיות אם מדינות ערב יעשו כמעשה נאצר, דחף אותו לפעולה. אף שמגעים עם נאצר הובילו להסכמה של הנשיא המצרי למעבר חופשי של סחורות בתנאי שמצרים תהנה מהכנסות התעלה, אידן סירב להכיר בכל פשרה שאינה ביטול מוחלט של ההלאמה.
ישראל הייתה השעיר לעזאזל של בריטניה וצרפת בדרך להחזרת השליטה בתעלה. בלחץ המדינות שבהן הייתה תלויה ישראל כלכלית ובטחונית, יצא לדרכו מהלך פרובוקציה, במהלכו הנחיתה ישראל גדוד חי"ר בפתח מעבר המיתלה. התוכנית של בריטניה וצרפת הייתה לגנות את שני הצדדים על התוקפנות ולקרוא לצדדים לסגת. מאחר וברור היה שנאצר לא יסכים לצעד הזה, השלב הבא דיבר על כיבוש של התעלה וכבונוס גם הפלה של משטר נאצר. בפועל המערכה התארכה מעל הציפיות, וכשמצרים ומדינות ערב סוגרות את מאגרי הנפט הדרושים כל כך למערב, הפרה לראשונה ארה"ב את הקשר עם בנות בריתה וקראה לנסיגה והפסקת אש מיידית שתחדש את אספקת הנפט. הכוחות הבריטיים לא הספיקו לכבוש את התעלה, והנזק שבתקיפה החלקית הוביל למשבר הדלק החריף ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. ללא דלק, גם משלוחי המזון נתקעו והמדפים בחנויות המזון התרוקנו. במחי מהלך אחד הצליח אידן לרסק את מעמדה של בריטניה כמעצמה, ליצור משבר דלק ומזון, להפוך את נאצר לאייקון בעולם הערב, ולהסתכסך עם ארה"ב .
4. הטיפול של "הכתר" באידן, כמו גם במחליפו, הרולד מקמילן, מעורר לא מעט תהיות. על העובדה שהשניים נראים כמו צל חיוור של צ'רצ'יל אין ויכוח, כמו גם על תרומתם ההיסטורית המינורית (אם כי דווקא בהפוך על הפוך, משבר סואץ של אידן הוא בהחלט אירוע מכונן). על אף כל אלה, ואולי דווקא בגלל כל אלה, מפוספסת כאן הזדמנות מצוינת לשרטט את הטרגדיה של כהונתם. המיומנות הזו הייתה המרכיב העיקרי בעונה הראשונה והמופתית של הסדרה, שם גם הונחו היסודות לכהונתו הקצרה והמסויטת של אידן. ב"מרצחים", הפרק התשיעי, בעוד צ'רצ'יל מוסר את ההודעה על סיום תפקידו לאליזבת, מדברים השניים על אידן. "זה ישמח אותו", היא אומרת בהתייחס להעברת השרביט לאידן, "ליום או יומיים, אולי הוא יפסיק לקלל אותי", משיב לה המנהיג הפורש. "אז הוא יהיה המום מהתפקיד שאיש לא הצליח בו ויקלל אותי שוב על שהשארתי לו אותו".
אידן אמנם נחשב לפוליטיקאי אפור, אך גם למי שהיה מוערך מאוד בגלל הישגיו והשפעתו במהלך שנותיו כשר בכיר תחת צ'רצ'יל וסגנו. במקום לשרטט את הפער בין חלומו הגדול לצאת מהצל הגדול של צ'רצ'יל לבין המציאות, מציגה אותו "הכתר" (וכך גם ג'רמי נורתהאם שמגלם אותו) כטיפש מתנשא ובנאלי, כמעט קומי בהתנהלותו. הבחירה התסריטאית הזאת פוגעת בחשיבות ובעוצמת המשבר בבריטניה, ובעיקר בעוצמת נפילתו של אידן מפסגת חלומותיו לתהום ההיסטורי - שם הוא נחשב עד היום לאחד מגרועי המנהיגים בתולדות הממלכה. "הכתר" ידעה לטפל בנפילותיו של צ'רצ'יל (כמו ב"ידע הוא כוח", בו הסתיר את השבץ שלו מהארמון) במיומנות לא פחות גדולה מהצלחותיו. הבחירה שלא לעשות כן עם אידן, מערערת את האיזון של הסדרה ומוציאה את הדרמה הפוליטית כמעט לחלוטין מהתמונה, וחבל.