פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפרחים לסטאלין: "צמח" מעורר לחיים את סיפור הקמתו של התיאטרון הלאומי

      ההצגה המגוללת את אחד מחלוצי התיאטרון העברי, נחום צמח, לאורך שלוש תקופות בתחילת המאה ה-20, אמנם לא מרגשת או מסעירה באופן מיוחד, אך היא יעילה מאוד בתיאור ההיסטורי של תולדות "הבימה"

      ההצגה "צמח", תיאטרון הבימה (יח"צ , מרק צו)
      חלום בן 100 שנים הופך למציאות (צילום: מרק צו)

      1917 הייתה שנה סוערת באירופה בכלל וברוסיה בפרט. בעוד מלחמת העולם הראשונה מתחוללת, הבולשביקים הצליחו להפיל את הממשלה המכהנת במהפכת אוקטובר ולעלות לשלטון. בשיא האירועים הללו החל לקרום עור וגידים חלום בן עשר שנים של יהודי אחד בשם נחום צמח, להקים תיאטרון ממוסד דובר עברית. מעט לפני המהפכה צמחו במוסקבה ניצניו הראשונים של "הבימה", לימים התיאטרון הלאומי של ישראל.

      100 שנים חלפו ומיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון מלנקי, המחיז וביים את "צמח" בקופרודוקציה עם הבימה. גיל פרנק הוא נחום צמח ולצדו אנסמבל המורכב משחקני שני התיאטראות: יובל שלומוביץ, דנה ידלין, דימה רוס, אורי לבנון והדס אייל. זהו מיצג דוקומנטרי המתאר את פועלו של צמח בשלוש תקופות: האחת היא השנים שלפני הקמת התיאטרון, בהן נלחמו צמח ושותפיו להקמה - מנחם גנסין וחנה רובינא - דווקא בממסד היהודי, שראה בעברית "שפה מתה", כינה את המיזם "גחמה בורגנית" והגן בתוקף על העמדה השמרנית לפיה שפת התיאטרון היהודי היא יידיש. השנייה היא תקופת האמצע, שנות ה-20, בהן התגלע סכסוך גדול בין צמח לבין חברי התיאטרון שדרשו ניהול משותף. ולבסוף, שנות ה-30, במהלכן הימר צמח, אז תושב ארצות הברית, על עתידו ועל עתיד משפחתו ועלה לארץ ישראל כדי לנסות להתאחד עם התיאטרון שהקים וכל כך אהב.

      ההצגה "צמח", תיאטרון הבימה (יח"צ , מרק צו)
      מיצג דוקומנטרי המתפרס על פני שלוש תקופות (צילום: מרק צו)

      ל"צמח" צריך, לטעמי, להתייחס לא כאל מחזה כי אם כאל שיעור בהיסטוריה. טפליצקי אינו מסווה את זה. נאמן למורשת תיאטרון מלנקי, הוא יוצר את החיבור לקהל בדרך רגשית, צנועה ונטולת פוזה. על במה מינימליסטית מספר פרנק את סיפורו של נחום צמח, כשהצוות שלצדו מציג את הדמויות שסבבו את חייו בצורה חיננית, גם אם לעתים מוגזמת.

      כמו בכל שיעור בהיסטוריה, גם בשיעור הזה יש קטעים משעממים. בחיבור בין צמח לדמות "היהודי הנצחי", המחזה של דוד פינסקי שבו כיכב צמח ב"הבימה" בגלגולה המוקדם, הסימבוליות גוברת על רמת העניין, הקטעים ארוכים מדי ושוברים את הקונספט הכללי. עם זאת, במיוחד בקנה מידה לימודי אבל גם באמנותי, זהו מחזה טוב ויעיל, ששופך אור על האנקדוטות שהניחו את יסודותיו של התיאטרון הלאומי – למשל, העובדה שלא היה קיים היום ללא יוסיף סטאלין או צמיחתה המפתיעה של רובינא, בסך הכול מתלמדת בקורס גננות עבריות בוורשה שכלל לא חשבה להיות שחקנית, ושיערה שכשהתיאטרון יגדל תפנה את מקומה למחליפה טובה ממנה.

      ההצגה "צמח", תיאטרון הבימה (יח"צ , מרק צו)
      כמו בכל שיעור היסטוריה, גם כאן יש חלקים משעממים (צילום: מרק צו)

      החלקים החזקים בהצגה הם העימותים, וכאלה לא היו חסרים על הבמה ומאחוריה. כמו אבות מייסדים רבים, צמח ראה כיצד אחרים קוצרים את הפירות שאת זרעיהם נטע בעמל רב. עם זאת, ייאמר לזכותו של טפליצקי שאינו עושה גלוריפיקציה לצמח או לשחקנים שנטשו אותו. במונולוגים נוגעים ללב מספר פרנק בקולו הנוגה כיצד ניסה לפגוש את עמיתיו הוותיקים מאחורי הקלעים, וחלקם בירכוהו לשלום בקרירות, בעוד אחרים התעלמו ממנו. את כל זה הוא מספר דרך מכתבים לרעייתו מרים, אותה השאיר בארצות הברית ושממנה אינו מקבל מענה.

      כמו סיפורים רבים לפניו, גם הגיבור של "צמח" הוא אדם שהלך עם חזונו עד הסוף והימר על כל מה שהיה לו. זהו לא מחזה שיסב לכם 90 דקות של הנאה ולא יזניק את הרגש לגבהים חדשים, אבל עבור חובבי תיאטרון, ובמיוחד חובבי הבימה, הוא מספק נדבך חשוב להבנה כיצד והיכן הכול התחיל.

      ההצגה "צמח", תיאטרון הבימה (יח"צ , מרק צו)
      (צילום: מרק צו)