פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טמטום להמונים: "אופירה וברקוביץ'" מובילה אותנו לעידן בו דבר לא חשוב

      מאחורי "הדוגריות" האותנטית בקרקס הטלוויזיוני שזכה לאחרונה לחיבוק מיינסטרימי חם, מתרחשת התפוררות מוחלטת של הגבול בין אקטואלי לצהוב. בחסות התפארות בחוסר היכרותם עם אורחיהם או עם העובדות, הופכים אופירה וברקוביץ' את הבורות לסמל סטטוס ואת המהות לבדיחה

      טמטום להמונים: "אופירה וברקוביץ'" מובילה אותנו לעידן בו דבר לא חשוב

      בסוף מתרגלים לכל. הקלישאה הכי שחוקה על האנושות היא גם הנכונה מכולן. רק לפני שנה רעד העולם מהעתיד לבוא עם תחילת כהונתו של הגאון השפוי כנשיא ארה"ב, והנה כבר מתפתחת לה האבולוציה שמתאימה את עצמה לעידן החדש. אם עד לפני זמן קצר בורות או עילגות נחשבו לחסרונות שבני אדם שואפים להסתיר בכל מחיר, 2018 היא רשמית השנה שהפכה אותן למעלות לכל דבר. הטמטומילניום, עידן שבו כולנו מחבקים את המטופש וגס הרוח בגלל אומץ לבו לא לפחד מהתקינות הפוליטית המשוקצת, מזמין את כולנו לרכוב על הטיל הגרעיני עד שנתפוצץ יחד בענן של קרב כפתורים גרעיניים בין פסיכופתים. זהו השלב שבו יום קר הוא הוכחה לאי קיומה של ההתחממות הגלובלית, שבו לקרוא צ'כוב משמעותו להיכנע לאליטה המערבית וש"אופירה וברקוביץ'" היא, כפי שהגדירו בפניי לאחרונה מספר אנשים מוערכים, "הדבר הכי טוב בטלוויזיה".

      יאמר כבר בתחילת הדרך שטראש וגילטי פלז'ר היו כאן הרבה לפני שהצמד כבש את המרקעים ואת השיח הציבורי ברשתות החברתיות, אבל מאז ומתמיד היו תחומים היטב. "משפחת קרדשיאן", אולי הסמל הגדול ביותר של הז'אנר, משודרת בערוץ שמהותו הוא סיקור רכילותי צהבהב. זהו הדין גם לגבי "המתמחה", "הרווק" ושכמותן. אלא שבחירתו של טראמפ ערערה סופית את האיזון העדין בין המוני לחשוב. הערבוב הפך את הכל לבליל חסר זהות של מידע: ציוצים, שקרים, עילגות, הגירה, ביטחון, שלום, זכות האישה על גופה - הכל קשור זה בזה, הכל חשוב ולא חשוב באותה מידה. זהו המקום שבו נכנסים לתמונה שניים שמייצגים את הגישה הזאת טוב ביותר מזווית לוקאלית: ביזאר רדיופוני שהתפתח לחיקוי ב"ארץ נהדרת", שהתגלגל למרקע בעידן הפוסט-פיצול, שהפך לקובע סדר יום. אסייג וברקוביץ' הם נציגי עידן הכלום ושום דבר, אלו שמעצם אבסורדיותם התעלו לדרגה שמאפשרת להם לגעת ולעסוק בכל. תאונת רכבת שלא מפסיקה להעניק.

      אופירה וברקוביץ' - תוכנית ה-12 בינואר (צילום מסך)
      תייגו תחת: דברים לגיטימיים לעשות במהלך שידור (צילום מסך)

      החיבוק ההיפסטרי-עממי החמים שהשניים זוכים לו בשבועות האחרונים מעקר, בדרך אופיינית לעידן הנוכחי, כל אפשרות לביקורת. להתנגד לצימוד של מי שחושב שמקור עיתונאי צריך "להיחשף אם הוא גבר", או למי שמשאירה הודעות קוליות ליאיר נתניהו תוך כדי שידור וצווחת שתבטל את "אולפן שישי" אם יענה - משמעותו להתפלצן, לא לרדת לעומקה של הגאונות שבטמטום, או הרעננות שבאומץ לצאת שוביניסט ("חשפנות זאת לא זנות. זה בילוי של גברים שנהנים ושותים והכל בסדר") מבלי להבין שאתה כזה. הנוסחה הזאת מוכרת כמובן. מי כמו הזכיינית שהביאה לנו את "ניסוי חברתי" ו"תוכנית לכל המשפחה" בהקשר של "האח הגדול" יודעת להפוך אשפה לספריי בניחוח ורדים. ככה זה במדורת השבט של טרום ופוסט הפיצול, במקום שבו הוחלט כבר מזמן שכולנו רפי שכל מספיק כדי לקבל בהכנעה כל מה שיזרקו על המרקע שלנו. מהקברניטים נדרש רק למתג את העירום של המלך, ואנחנו כבר נעוף על הגרדרובה החדשה.

      החטא הגדול של "אופירה וברקוביץ'" והאנשים שמאחוריה הוא הערבוב הפושע של אקטואליה וטראש, וכל זאת במשבצת שידור שרחוקה מאוד מלהיות לא רלוונטית. לא בכדי ביטלו בקשת לאחרונה את תוכנית סיכום השבוע של רינה מצליח והאריכו את זמן המסך של מחלקי הכיפים בשידור לכמעט שעתיים, עד למעבר ה"טבעי" כל כך ל"אולפן שישי" - אלו שעות ארוחת שישי במרבית הבתים בישראל, אלו שבהן הטלוויזיה כמעט תמיד דלוקה ברקע על אותה מהדורת שבט בדיוק. נתוני רייטינג של 7.5 אחוזים מדברים בעד עצמם. וכך, בחסות "פאן ושכונה", מצא את עצמו מי שמעיד בגאווה שמעולם לא התכונן לשידור, עובר משיחות עם שרים וח"כים ללרלורים עם דוגמניות, מעיסוק בשחיתות שלטונית לתחרות אכילת קרמבו. תחושה של מסטינג צבאי - כל הארוחות בעיסה אחת. באחת התוכניות אפילו ברקוביץ' עצמו תהה בפני זוגתו להגשה: "איך את יכולה להביא לי את נטע אלחמיסטר ואחרי זה את ניב רסקין?".

      אופירה וברקוביץ' - תוכנית ה-12 בינואר (צילום מסך)
      משמעותי ולא משמעותי מתערבבים אלה באלה (צילום מסך)

      הערבוב הזה בין משמעותי לבין לא משמעותי - הוא מהותי וקריטי הרבה יותר מכפי שאנחנו מרשים לעצמנו לחשוב. דוגריות לשם דוגריות אינה מעלה, ושליפות מהמותן דוגמת "אני לא יודע על מה נחקרת, אבל אתה נראה לי בנאדם טוב" (בהקשר לחקירות סחיטה באיומים ושוחד של השר חיים כץ) או "אם בנאדם לא עשה לך כלום, אין לך זכות לתקוף אותו" (לרוני מאנה בהקשר של הביקורת על בנימין נתניהו), הן לא עונג של שבת. העובדה שברקוביץ' אינו מכיר את מושאי הסיקור שלו ("אה, הוא גם זמר?", להראל סקעת על אסף אמדורסקי) פוסלת אותו מעיסוק בכל נושא, על אחת כמה וכמה כזה שקשור בנורמות של חוק ושלטון. ההתקרנפות הקולקטיבית סביבו היא בסך הכל הודאה של המיעוט שעדיין מעוניין במהות - ששום דבר לא חשוב עוד. אפשר להתבהם, לצווח הבלים ולהתכחש לעובדות, ובתנאי שבסוף ניתן יהיה לשתף את הכל בפייסבוק.

      ברקוביץ' ואסייג לא פועלים כמובן בחלל ריק. מהדורות החדשות בישראל עוברות כבר שנים תהליך הצהבה מתקדם, שמכלה עוד ועוד זמן אוויר. עיתונאים במקצועם נכשלים אף הם לא אחת להגיע לריאיונות מצוידים במידע שיוכל לעמת אותם עם סילופי מידע של המרואיינים. ובכל זאת, עדיין מדובר באנשים שלרוב מתחקרים, בודקים, מעוניינים ומתעניינים, שמבינים שהאתגר הגדול שעומד לפתחם הוא להפריד בין השקרים והשמועות לעובדות. מאחורי ה"דה פקטור" של ענבל אור עומדים אלפי אנשים שנותרו ללא בית, מאחורי ה"אתה לא גבר" של מני נפתלי עומדות שאלות של מוסר והתנהלות ציבורית, מאחורי "אלה החיים" לעובדים מפוטרים, עומדים אנשים שאיבדו את יכולתם לפרנס משפחה, מאחורי "חשפנות זה לא זנות. זה בילוי של גברים שנהנים ושותים, והכל בסדר", עומדת, ובכן, ההגינות הבסיסית. כל זה משעמם וטרחני ולא סקסי, אבל בלי האבחנה בין מתלהם לענייני כל שיישאר לנו הוא תמיהה על כך שהכל סביבנו טיפשי ומוזר - וחיפוש אחר הסיבות לכך.

      אופירה וברקוביץ' - תוכנית ה-12 בינואר (צילום מסך)
      ההופעות של ח"כים ובכירים רק מגבירים את הבלבול בין חשוב למבדר (צילום מסך)

      יהיו מי שיחשבו שמדובר במשא גדול שמושלך על תוכנית שולית, שאת המלחמות האמיתיות צריכה התקשורת לנהל במקומות אחרים. אלא שזוהי בדיוק הטעות. הקהל של "אופירה וברקוביץ'" לא בהכרח יהיה שם כדי להקשיב למהדורה המרכזית, לסיקור מעמיק של סיפור שעוות בבליל של צעקות או לעובדות לאשורן. מבחינתו ענבל אור משוגעת, עובדי "טבע" בכיינים, כל הצעירים הולכים לחשפניות וברקו מלך. עכשיו נראה אתכם מנסים לשכנע אותם אחרת.

      אופירה וברקוביץ' - תוכנית ה-12 בינואר (צילום מסך)
      יש מי שמלקקים את האצבעות (צילום מסך)
      אופירה וברקוביץ' - תוכנית ה-12 בינואר (צילום מסך)
      ויש מי שממשיך לסנן (צילום מסך)