"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", שעלה כאן בסוף השבוע, מציג כמעט את כל האלמנטים העלילתיים הכי רגישים וטעונים שאפשר לחשוב עליהם במציאות התרבותית של ימינו.
הבמאי-תסריטאי הבריטי-אירי מרטין מקדונה עוקב אחר אשה, תושבת העיירה בשמה נקראת הדרמה הזו, הנלחמת באוזלת היד המשטרתית בטיפול במקרה הרצח והאונס של בתה, והכלי העיקרי שלה כדי להוקיע זאת הם שלטי החוצות להם מרמז שמו המוזר של הסרט. תוך כדי כך, היא מתחברת עם שוטר אלים וגזען, שלא מהסס להפגין את הבוז שלו לשחורים ולהט"בים, וכך סופית מתאספים בדרמה הזו כל המרכיבים שמסעירים את ארצות הברית כעת: גזענות, אפליה, ברוטליות משטרתית, אלימות מינית ומה לא.
על פניו, הגיוני היה לחשוב כי במציאות התקינה פוליטית של ימינו, הסרט יידרש לגעת בכל אלה בכפפות של משי, בטח אם הוא רוצה שיהללו אותו ולא יטילו עליו חרמות. אך במקום ללכת בין הטיפות, מקדונה משפריץ לכל עבר, מניח את הכל על השולחן ונוגע בו בידיים חשופות, מחוספסות ובוטות, שאינן חוסכות את שבטן מכל אחד ואחד מן הסקטורים המוזכרים פה. ובכל זאת, אף ש"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מעורר מחלוקת שרק הולכת ומתעצמת, עד כה הוא יצא ממנה בשלום. באמתחתו שלל שבחים ועיטורים, בהם חופן פרסי גלובוס הזהב; הוא הוכתר בידי המבקרים כאחת היצירות הקולנועיות הטובות של השנים האחרונות; ובהמשך לכל זה, כרגע גם רואים בו פייבוריט לזכייה באוסקר.
היפה הוא ש"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זוכה בכל הפוצי-מוצי הזה דווקא בגלל הסירוב שלו להתחנף. קהל שוחרי הקולנוע כנראה פשוט קץ בנופת הצופים בה ניסו להאכיל אותו בשנים האחרונות: נמאס לו מיצירות הנושאות את שם הליברליזם לשווא, לכאורה מתוך אידיאל ולמעשה אך ורק כדי ללחוץ על הכפתורים הנכונים שפותחים את הדלתות בעולם הפרסים; נמאס לו מתוצרים פדגוגיים ודידקטיים שאין בהם טיפה של נשמה אמיתית, אלא אך ורק ספירת מלאי של כל הדברים שנכון וצריך להראות ולהגיד; נמאס לו מיוצרים שכל כך מאוהבים בנפשם היפה ובצדקת דרכם עד שפרי יבולם מתגלה כדרמה זחוחה, מלאכותית ומאולצת לחלוטין, הנראית כמו פארודיה על עשייה מחויבת חברתית מאשר הדבר האמיתי. הצופים לא צריכים שיגידו להם מתי הם רואים סרט גדול וחשוב: הם יודעים לזהות אחד כזה בעצמם.
אז אמנם בניגוד לנהוג כיום בעולם הספרות האמריקאי, מקדונה לא העסיק לקטורים חיצוניים שיבחנו את הרגישות הפוליטית של כל מילה ומילה. ובכל זאת, בדרכו הגסה והמלוכלכת, שכוללת ניבולי פה בכל סצנה וסצנה, הוא מצליח לנסח בדיוק את האמירות שרבים בארצות הברית חיכו לשמוע. סרטו חושף את הגזענות המשטרתית במלוא כיעורה, ואת הרפיסות הממסדית בכל הקשור לעברייני מין במלוא אדישותה. כל זאת, בלי להשתמש באמצעים מניפולטיביים בהם נעזרו תוצרים שהיו לכאורה הרבה יותר נאורים. אין כאן אלימות לחינם, וגם לא התענגות על אקט האונס, כפי שראינו בהרבה יצירות קודמות אחרות. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", יכול היה, למשל, להראות בפלאש-בק את מה שקרה לגיבורה, כפי שעשה "רוחות קרות", מותחן עם מוטיבים עלילתיים דומים שיצא מוקדם יותר השנה. הוא בוחר שלא לעשות זאת, ובאופן כללי, לא מציג בעצמו נשים כאובייקט מיני ולו פעם אחת.
תחת זאת, בונה הסרט את אחת הדמויות הנשיות הכי חזקות שאי פעם נראו על המסכים בקולנוע האמריקאי. למרבה השמחה, כבר ראינו בשנים האחרונות לא מעט מודלים של העצמה נשית, אבל אף אחד מהם לא התקרב בעוצמותיו לגיבורה כאן. האם הלוחמנית עומדת על שלה במובן הכי מילולי של המילה: פעם אחר פעם גברים נעמדים מולה, בטוחים שיצליחו להרתיע אותה, והיא ניצבת כסלע, כאגרוף קפוץ, ובסופו של דבר גורמת דווקא להם לקחת צעד אחורה. ההופעה של מקדורמנד נחושה, משכנעת, נטולה זיופים ומניירות, מלאכת כוח ומעוררת השראה. הקהל חיכה לאייקון כמוה וקיבל אותו כאן. גם זו אחת הסיבות להצלחת הלהיט הזה.
ויש גם עוד סיבה, פשוטה ובסיסית יותר, להצלחת הסרט: הוא פשוט עשוי מעולה. מקדונה מביא כאן לידי ביטוי את הכשרתו כמחזאי. רואים שאינו תסריטאי הוליוודי מקצועי, וטוב שכך. המונולוגים והדיאלוגים לא באים סתם כדי לקדם את העלילה ולעבור מנקודה לנקודה, אלא קיימים בזכות עצמם. הם חדים, שנונים ומענגים, והודות לכך אפשר לקרוא את התסריט בנפרד מן הצפייה ולהתענג עליו כטקסט בפני עצמו. מכתב שמנסחת כאן אחת הדמויות לפני רגע דרמטי בחייה מתגלה כמופת של רטוריקה, למשל.
הטקסטים בסרט גם לא נשמעים כאילו יצאו מתוך מכונה, אלא כמי שבאמת ובתמים נולדו מתוך גלריית הדמויות העגולות והצבעוניות, מלאות הארס והאופי, שמקדונה רקח מדמיונו השוקק. את קשת הטיפוסים הללו מגלמת שורה של שחקנים מצוינים, העושים את המיטב: סם רוקוול כשוטר הגזען, וודי הרלסון כשריף, ג'ון הוקס כבעלה לשעבר של הגיבורה, פיטר דינקלג' כגבר נמוך הקומה שמנסה לסייע לה במסגרת חיזוריו אחריה ורבים אחרים. כל אלה מציגים הופעות שהן בין הטובות בקריירה שלהם עד כה.
בגלל תשומת הלב שמושכות איכות התסריט והמשחק, רבות מן התגובות שמתפרסמות על הסרט ברחבי העולם נוטות להתעלם מעבודת הבימוי, אך גם היא נהדרת. יפה למשל לראות כיצד מקדונה משתמש במרחב: תמיד קורה משהו גם בקדמת המסך וגם בחזיתו, למשל בסצנה בה אנו חוזים בשוטר מתענג על אחד השירים האהובים עליו, "Chiquichita" של אבבא, ולא יודע כי מאחוריו עומדים עמיתיו ומתבשרים על בשורה מרה, שבקרוב יבשרו לו אותה בעצמם.
לפני ואחרי הגיחה הקצרה של השיר הזה, משתמש "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" במוזיקה שכתב שותפו הקבוע של הבמאי, קרטר בורוול, ויש בה ניחוחות של המערב הפרוע המדגישות את היות הסרט מערבון מודרני. חברו את כל זה לשימוש של מקדונה בנופים של האמריקנה, ליכולת שלו לתאר את חיי העיירה באופן מוחשי עד שהצופים חשים כי הם עצמם חיים בה, את המטען הטרגי שיש בתסריט ואת המעברים המסעירים שלו בין דרמה, קומדיה, מתח ואבסורד, וקיבלתם יצירה שאין בה רגע דל. תחת זאת, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מציג רצף של סצנות אדירות אחת אחרי השנייה. גם אם באופן אישי, לא הרגשתי כמו מבקרים אחרים כי כל זה מתגבש לידי שלם מופתי הגדול מסכום חלקיו, הרי שהתוצאה היא בהחלט יצירה קולנועית מיוחדת, משובחת, סוחפת ובלתי נשכחת.
ולמרות כל האמור לעיל, בכל זאת קשה ואסור לבטל לחלוטין הקטגורים של הסרט, רבים מהם מבקרים ושוחרי קולנוע שחורים, הסבורים כי הפוגענות וקלות הדעת בה הוא מתייחס לאלימות נגדם היא בלתי מתקבלת על הדעת.
דוגמה אחת לכך היא דווקא אלמנט שלא הרבו לדבר עליו בעד כה בהתייחסויות השונות לסרט: השימוש שלו, ועוד באחת הסצינות המרכזיות, בשיר "The Night They Drove Old Dixie Down", קלאסיקה שהפכה שנויה במחלוקת בשנים האחרונות, כיוון שיש הרואים בה מזמור הלל לדרום הגזעני. האם מקדונה היה חייב לבחור את בשיר הזה? האם זה כי הוא חסר גבולות, או אולי גם קצת חסר מודעות ואכפתיות?
טענה נוספת היא שהסרט אמנם מתאר את הגזענות משולחת הרסן של השוטר, אבל לא באמת מתעניין במחיר שמשלמות קורבנותיה. זה בולט במיוחד בסצנה בה אחת המקורבות לגיבורה, אשה שחורה שנכלאה על לא עוול בכפה בשל האפליה הגזעית וחופש הפעולה המוחלט של המשטרה, משתחררת סוף כל סוף מן המעצר. ברגע זה, התסריט שולח אותה בצעדי איילה קלילים, כולה שופעת חיוכים, להמשיך לסייע לחברתה במלחמת החורמה האישית שלה ברשויות, כאילו מאבקה של אותה אשה לבנה הוא החשוב היחיד.
טענה מהותית עוד יותר היא לגבי דמותו של השוטר, שכפי שאתם יכולים לנחש, הופך אט-אט מאנטי-גיבור לגיבור. האם בכך מגלה הסרט יחס סלחני כלפי גזענות ואלימות ממסדית? האם דרך גאולת נשמתו של השוטר הגזען, היוצר הקתולי עושה כאן טיהור קולקטיבי למשטרה כולה?
התגובה לכך יכולה להיות שזה סרט מורכב עם דמויות מורכבות, ורק בגלל כך הוא מעניין, כי איך אפשר אחרת? הרי אם הגיבורים מתחילים ומסיימים את העלילה כשהם באותה נקודה בחייהם, לא תהיה שום דרמה, וזה נכון לגבי "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" כמו גם באשר לכל יצירה אחרת.
לא בטוח שזה טיעון מספק, ורבים אכן לא מסכימים לקבל אותו. בשנים האחרונות, עונת האוסקרים מזמנת התנגדות הולכת וגוברת כלפי הפייבוריט לפרס, אז מעניין יהיה לבדוק באיזו מידה הקול של הקטגורים יילך ויתחזק ועמו גם הביקורתיות כלפי הסרט. האם "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ייזכר בטווח הקצר והארוך כקלאסיקה של הקולנוע האמריקאי, או כפרובוקציה חסרת התחשבות? התשובה על כך תלמד לא רק עליו עצמו, אלא גם עלינו כחברה.
