כארבע שנים לאחר "נון-סטופ", שבים הכוכב האירי ליאם ניסן והבמאי הספרדי חאומה קיו-סרה לשתף פעולה, ושוב עושים זאת בסרט פעולה המתרחש בכלי תחבורה. הפעם מדובר ב"הנוסע", שעלה כאן בסוף השבוע, בו מגלם הכוכב המקשיש את הדמות הקבועה שלו: אדם עם עבר מפואר והווה מפוקפק, הנקלע לסיטואציה שמסכנת את החיים שלו ושל הסובבים אותו, אבל גם מאפשרת לו להמציא את עצמו מחדש.
ב"נון-סטופ" זה קרה במטוס, והפעם זירת ההתרחשות היא רכבת פרברים, בה נוסע הגיבור מדי יום מביתו הצנוע למשרדו שבלב ניו יורק. אנו פוגשים אותו במה שאמורה להיות עוד נסיעה שגרתית, ארוכה ומתישה, אלא שאז נוחתות עליו רצף של הפתעות: הוא מתבשר כי ייאלץ לשלם סכומים עצומים שאינם ברשותו עבור הלימודים הגבוהים של בנו, מפוטר מעבודתו בחברת ביטוח, ומדהים מכל, פוגש אשת מסתורין המתיישבת מולו בקרון ומגישה לפתחו הצעה מפתה. אם יעזור לחסל מישהו, יקבל סכום כסף שיפתור את רוב צרותיו. אם לא - היא תפגע במשפחתו. מכאן והלאה, מתפתח לפנינו רצף של מרדפים, יריות ודילמות מוסריות.
עוד לפני "נון-סטופ", קיו-סרה וניסן עבדו יחדיו ב"זהות לא ידועה", וכבר שם התברר מה יהיה המבנה הקבוע של סרטיהם, על מעלותיהם וחסרונותיהם: הם מתחילים חזק, ממשיכים טוב ואז דועכים אט-אט ומסתיימים באנטי-קליימקס, עם טוויסטים חלשים וסיומת רכה.
בדיוק כמו בשני הסרטים הקודמים, זה מה שקורה גם הפעם. הפתיחה מצוינת וההמשך מותח. התסריט, עליו חתומים שלושה כותבים שונים, משכיל לבנות סיטואציה מסקרנת, וקיו-סרה מיטיב לתאר כיצד היא מתפתחת, כך שאנו דבוקים לכיסא ומתים לקבל פתרון לכל השאלות - מיהי אשת המסתורין? למה בחרה דווקא בגיבורנו ולשם מה היא צריכה אותו? ועד כמה רחוק הוא יילך בעסקה שחתם עם השטן?
הבעיה היא שבשלב מסוים, הרכבת הזו מתחילה לרדת מן הפסים, במלוא מובן המילה. ברמה התסריטאית, "הנוסע" בונה הרבה מתח אבל בסופו של דבר, כשהוא נדרש להפסיק עם הטיזינג ולתת תשובות, הן די מאכזבות, מופרכות ועתירות קלישאות (אחת מהן: אם כוכב בעל שם מגיח בצד הגיבור בסצנות הראשונות של הסרט ואז נעלם, היו סמוכים ובטוחים שעוד נקבל אותו חזרה ובגדול).
ברמת הבימוי, בשלב מסוים מותחן הפעולה שם דגש על האקשן יותר מאשר על המסתורין, והשינוי הזה אינו לטובתו. הוא חושף את העובדה שהתקציב של "הנוסע" נמוך יחסית, עם אפקטים מיוחדים ברמה של ליגה ג'. הקטעים המתארים את שיאה של הדרמה בין הקרונות אמורים להיות גולת הכותרת של הסרט, אך מתגלים לפיכך דווקא כאלמנט הכי פחות משכנע בו.
אך למרות החסרונות הללו, יש ב"הנוסע" שני אלמנטים שמצילים אותו. בזכותם, מה שעלול היה להיות סתם סרט מהנה לפרקים אך פגום למדי, הופך ליצירה מעניינת ולא זניחה.
דבר ראשון: סרטים אמריקאים מתמקדים בדרך כלל במעמד הבינוני לכל הפחות, וגיבוריו נוסעים בנוחות במכוניות המרווחות שלהם. "הנוסע", לעומת זאת, נבדל בכך שהוא מעמיד במרכזו דמויות מן המעמד הבינוני-נמוך לכל היותר ומפאר אותן. עם הזמן מתגלה לנו כי כוח-העל של הגיבור הוא הבקיאות שלו ברכבת הפרברים, בה נסע כל יום במשך עשר שנים בחברת אנשים פשוטים שכמותו. ההיכרות שלו עם שאר הנוסעים הקבועים ועם המבנה של כלי התחבורה היא שמאפשרת לו לפצח את שלל החידות והאתגרים העומדים בפניו, וכך מתגלה הסרט כשיר הלל לתחבורה הציבורית ולצרכנים שלה.
דבר שני: דרך העסקה שמוצעת לגיבור והדילמות שעומדות בפניו, מעלה הסרט שאלות מוסריות. היפה והמעניין הוא שהדמות הראשית אינה מושלמת וטהורה מבחינה מוסרית. בשלב מסוים היא בוחרת להתחבר לצד האפל, מה שמראה כי הוא קיים בכל אחד מאיתנו, אלא אם יש לנו את תעצומות הנפש להתגבר עליו.
ניסן, כהרגלו, מושלם להמחיש את התעצומות הללו באופן סוחף, משכנע ומעורר הזדהות, המזכיר לנו למה דווקא הוא הפך לגיבור הפעולה הגדול של ימינו ושומר על המעמד הזה גם בגיל 65. בשנים האחרונות, הכוכב דיבר שוב ושוב על היותו כבר זקן מדי לחרא הזה, אז אפשר להניח שאחרי מטוס ורכבת, בשיתוף הפעולה הבא שלו עם הבמאי קיו-סרה הוא כבר יגלם נהג אובר.
