3...2...1 אקשן
ימי פוסט-חנוכה, החג שנמשך הרבה יותר משמונה ימים, הם הימים שהבידור חוזר לקולנוע. לא עוד עומסים של סרטי זאטוטים על 99% ממסכי הקומפלקסים בארץ. לא עוד אנימציה, מונפשים, מדובבים והצגות ילדים. נסו אקשן, אקשן טהור, כזה שמאפשר לראש להתנקות ולגוף להזיע - והכול מהמושב המרווח של בית הקולנוע.
"תרופת המוות", הסרט השלישי של "הרץ במבוך", מספק לנו את כל זה, ועוד. מרדפים באוויר ובשטח, קרבות ראש בראש ושליפות אקדחים, טוויסטים, מניפולציות וקונסיפרציות. בינינו, אלו לא כל הדברים שהיו חסרים לנו כל כך בזמן שכל הילדים הקטנים שלטו פה?
זה לא ההוא מ...?
תור הזהב של הטלוויזיה הציף את המסך שלנו בשנים האחרונות באינספור סדרות, ובכל זאת מספר הדמויות שאנחנו באמת זוכרים - אלו שעשו לנו משהו מעבר לבידור טלוויזיוני לא מזיק - עדיין בודדות. כאן "הרץ במבוך" מנצח, משום שהוא משכיל לתת במה, גם אם חלקית, לליטל פינגר מ"משחקי הכס" (איידן גילן) ולגאס פרינג מ"שובר שורות" (גיאנקרלו אספוזיטו).
יש לנו לא מעט כבוד עצמי, אז לא נספיילר לכם מה בדיוק שני הגדולים האלה תורמים לעלילה, אבל העובדה שהם שם, שופכים ברק, תחכום ולא מעט איכות לתוך הסרט, מספיקה לנו. ככה זה כשאתם אחראים לשתיים מהדמויות הגדולות בהיסטוריה של הטלוויזיה.
הליכה לאחור
בעולם רגיל, היינו שוטחים כאן את העלילה הכללית של "הרץ במבוך" ומנסים למשוך אתכם פנימה באמצעות העלאת דופק אינטנסיבית, אבל הסרט הזה מייתר קצת את כל המאמץ הזה, ובהחלט אפשר להסתפק בשתי מילים - פריצה פנימה.
בלי לחשוף תוכניות פעולה או פרטים גדולים מדי, בואו נסכם שכמה מסרטי האקשן ומסדרות המתח הטובות ביותר נשענות על המהלך העלילתי המתוחכם הזה, ובו נדרשים אנשים לחזור למבצר / בית סוהר / עיר / מצודה שמהם הצליחו להימלט בקושי רק זמן קצר קודם לכן - ולמעשה להנדס לאחור את ההימלטות. מ"נמלטים" ועד "הפריצה לאלקטרז", אף צופה לא התאכזב לראות את גיבוריו מעכלים שזה המהלך הנכון ביותר עבורם - ובאמת להוציא אותו לפועל. EVERY TIME.
תעירו אותנו כשהאוסקר ייסתיים
עונת הפרסים בעיצומה עכשיו, ואם אתם בעניין של שטיחים אדומים או נאומי זכייה מבוימים וארוכים מדי - אתם מסודרים. אותנו העניין הזה כבר קצת מתיש, ועד שיחולקו כל הפסלונים, אנחנו מעדיפים קצת בידור קולנועי שלא מתבייש להיות כזה.
שלא תבינו אותנו לא נכון, סרטי האוסקר מעניינים (בדרך כלל), חשובים (כמעט תמיד) ומותירים חותם (ובכן, חלקם לפחות), אבל קולנוע הוא כל כך הרבה יותר מזה, וכשכל הדרמות התקופתיות או סצנות המונולוגים הפומפוזיים שוטפות אותנו, אנחנו חייבים משהו קצת אחר. הרפתקה מלאת אדרנלין ומתח בלי הרבה נפיחות? קנינו.
תנו להם לשחק
תראו, כשרואים מה המבוגרים עשו ועושים לעולם, לא נותר לנו אלא טיפה להצטער שהכוח לא נמצא בידיים אחרות, ו"הרץ במבוך" מעביר שליטה בדיוק לאן שהתכוונו, ובלי לעשות מזה עניין.
זה לא שכל מבוגר בסרט הזה נגוע או חשוד, אלא רק שברור שהריקבון המוסרי, הסיאוב והשחיתות טרפו כמעט כל חלקה טובה, ושהעתיד, כמו תמיד, אופטימי הרבה יותר.
וככה, בלי לדעת אם היוצרים התכוונו לכך מההתחלה או שפשוט שיחק להם המזל, מספקות הדמויות הבוגרות תמונת מראה לכל מה שקורה היום ממילא בעולם האמתי, ואילו הצעירים - עדיין לא מקולקלים, עדיין אידיאליסטים, מלאי תשוקה, כוח ורצון טוב - מחזיקים בתשובה.
בהתאם, זאת יכולה להיות הזדמנות טובה לצפות ברוזה סלאזר, קאיה סקודלאריו או דילן אובריאן - ולדעת שהעולם (והוליווד, אם אתם חושבים יותר בקטן) נמצאים בידיים טובות.