* עונה 2 של "הכתר" כוללת מספר קווי עלילה שמתפרסים על פני יותר מפרק אחד. אי לכך, ומתוך כוונה להימנע מעיסוק חוזר באותו נושא מדי שבוע, מבנה הבלוג ישתנה כדי לעסוק בנושאים במקום בפרקים בפני עצמם. הבלוג השני של העונה יקיף את המתרחש בפרקים 4 ו-7 של העונה השנייה ("בריל" ו"קשר נישואין").
1. אודה כבר בתחילת הבלוג הנוכחי כי שני הפרקים שבהם הוא עוסק הפעם, היו גם המאתגרים ביותר שחוויתי עם "הכתר" עד כה. במשך השעתיים (נטו) שמקדישה העונה השנייה למערכות יחסיה של מרגרט, חוצה הדרמה התקופתית בבוטות את הגבול אל מחוזות הסבונייה, תוך שהיא משטיחה לחלוטין את דמותה של הנסיכה הסוערת במרכזה. מרגרט, כפי שלמדנו כבר בשלב מוקדם בעונת הבכורה, היא תמונת המראה של אליזבת: כריזמטית, אימפולסיבית, חובבת תשומת לב וזוהר, אשת חברה. לא בכדי היא מסננת לעבר אחותה בסיום הפרק השביעי: "ההישג שלך ראוי לציון, כי הצלחת להיעלם ולהפוך בלתי נראית בעודך חובשת את הכתר", בעולמה, הדרמה היא כורח המציאות. ובעוד ההיפוך הזה בין האחיות מציע כר פורה לדינמיקה אנושית מסקרנת, תהליך האינפנטיליזציה של מרגרט לדרגת טנטרום בחדר השינה, התחככות ביזארית בעמוד מיטה ושבירת חפצים לצלילי "Angel Eyes" של אלה פיצ'ג'רלד - הוא שטחי, מעט עצלני תסריטאית והרבה מתחת לרף שהעמידה "הכתר" בעונת הבכורה שלה.
הדוגמה הטובה ביותר לחוסר הצדק שעושה הסדרה עם מרגרט (וגם עם ונסה קירבי, שמגלמת אותה) הוא שרטוט מערכות היחסים שלה. בכל אחת מהן (פיטר טאונסנד, בילי וואלאס וטוני ארמסטרונג-ג'ונס) היא מצוירת כצלע נגררת ופאסיבית, נערה מאוהבת שסוחררה לחלוטין מנוכחותה של אהבה בחייה. במציאות, מרגרט הייתה בת 30 כשפגשה בטוני ארמסטרונג-ג'ונס לראשונה, כשמאחוריה שורה ארוכה של מערכות יחסים. את הסימפתיה למצבה המורכב של מרגרט תחת הכללים והנורמות הנוקשים של הכתר, כבר הספקנו לפתח בעונה הראשונה. העונה הנוכחית הייתה אמורה זו שבה אנחנו זוכים להכיר אותה יותר ולהתרשם מדמותה הדעתנית והעצמאית. אך ככל שהעלילה מתקדמת נדמה שמרגרט הופכת יותר ויותר פלקטית: היא בוכה, היא דורשת את אהבתה מהר, כאן ועכשיו, היא מתחננת בפני בן זוגה ש"לא יפגע בה". ברור שכתיבת דמותה נועדה לגרום לה להתחבר אל כל מי שלבו נשבר, מי שאהבו בלהט וכאבו בעוצמה - אבל לא יכול להיות שזה כל מה שיש לה להציע.
עוד כלי עלילתי שמרגרט משרתת הוא המשיך העיסוק של "הכתר" במוסד הנישואים. כשאליזבת ופיליפ ישובים יחד במיטה ונראים מרוחקים זה מזה, מטאפורית וסמלית, בעודם קוראים ספרות יפה (פיליפ) ומדריך להרבעת סוסים (אליזבת) - מרגרט מבקשת לעצמה את הגושפנקה הרשמית שעליה חלמה תמיד, סיפור האגדות שמעולם לא התגשם עבורה (לפחות מנקודת מבטה כמובן). מהסיבה הזאת, דווקא סיומו של הפרק השביעי הוא הרגע היפה ביותר של מרגרט בסדרה עד כה. בעודה מובילה את השיירה הנוסעת לחתונתה במנזר ווסטמיניסטר, היא סוקרת את ההתלהבות של ההמונים והאהבה שמורעפת עליה, להם הייתה כה כמהה. 300 מיליון אנשים צפו בטקס הנישואים המלכותי הראשון ששודר בטלוויזיה, ובכך ככל הנראה הגשימו את שאיפתה של מרגרט להאפיל על חתונת אחותה. לו הקרב הזה בין האחיות על תשומת לב והפגנה של אופי (כמו זה שנראה בפרק בו מרגרט מחליפה את אחותה, שיצאה לסיור בין מדינות החסות) היה בא לידי ביטוי בתדירות גבוהה יותר, מרגרט הייתה זוכה להפוך לדמות מעניינת הרבה יותר.
2. הפרק הרביעי, "בריל", יכול היה להיקרא גם "בין שני צלמים", שכן ססיל ביטון וטוני ארמסטרונג-ג'ונס מייצגים במידה רבה את האשליה והמציאות של "הכתר". ביטון הוא נציג תיבת התהודה של ארמון בקינגהאם והאליטה הבריטית - זו שמשכנעת את עצמה שוב ושוב שהיא האימפריה החשובה בעולם; זו שבטוחה שכל תפקידה הוא להעניק השראה ל"נשמות אבודות וקשות יום", המחפשות אחר קמצוץ של נחמה שיסייע להם לזקוף ראש ולהמשיך קדימה. הפקות "סיפורי האגדות" של ססיל אכן התקיימו, ומרגרט אכן נשקפת מהן הכי רחוק ממאושרת, וכמו במקרים של טומי לסלס ומייקל אדין - נדמה שהוא נועד לייצג רעיון הרבה יותר מאשר להיות דמות משמעותית בפני עצמו. נתקלנו בטכניקה הזאת כבר בפרק הסיום של העונה הראשונה, כשהוא מביים את אליזבת בפורטרט הרשמי שלה ("כולם הריעו לגברת שאותה בירך האל. בלי לזוז. בלי לנשום. האלה שלנו. גלוריאנה המדהימה"), בעוד מקרה קלאסי של אופיום להמונים. באופן טבעי, ססיל נועד גם להיות הניגוד המוחלט לאיש שבז לכל מה שהמלוכה מייצגת, זה שמרגרט המיואשת תיפול בזרועותיו.
בפועל, ביטון וארמסטרונג-ג'ונס לא היו כל כך רחוקים רעיונית במציאות. למעשה, כישרונו של ארמסטרונג-ג'ונס כצלם הוביל להזמנות רשמיות מארמון בקינגהאם לצילומים רשמיים של המשפחה כבר באמצע שנות החמישים, ובסופו של דבר להפיכתו לצלם הרשמי של הארמון. כמו ארמסטרונג-ג'ונס, גם ביטון נודע בחיבתו לשני המינים, ובמערכות היחסים הסוערות שניהל. ובכל זאת, נדמה שההבדל הגדול בין השניים הוא בגישה למסגור המציאות. ארמסטרונג-ג'ונס ראה באינטימיות כלי חזק הרבה יותר מאגדה. בין התמונות הרשמיות האהובות ביותר שצילם, כלול מקרה נדיר במיוחד בו המלכה נראית מחייכת כמעט בפה מלא. גם תמונותיה של המלכה האם בנינוחות לא שגרתית, או של הנסיכה דיאנה בג'קט ושיער רטוב, הפכו את בני המלוכה לפחות מעונבים ומרוחקים ויותר אנושיים ואהובים. בהפוך על הפוך, ארמסטרונג-ג'ונס האמיתי סייע לתדמית המשפחה באופן שהיה בוודאי גורם לארמסטרונג-ג'ונס הדמות לבחילה.
תמונת "העירום" הסוערת של מרגרט (גם היא אמיתית לחלוטין) שכביכול גורמת לה להתאהב בו סופית בפרק הרביעי, צולמה דווקא אחרי שהשניים כבר היו נשואים, והיא לא הייתה היחידה. בתמונה שערורייתית הרבה יותר, צילם הרוזן מסנודון אשתו באמבטיה, כשלראשה כתר. בתמונה ניתן גם להבחין בהשתקפותו במראה, בעודו ישוב על האסלה ומכוון אליה את המצלמה.
3. הפרק השביעי של "הכתר" הוא הראשון בתולדות הסדרה שכולל עירום וקללות, בשני המקרים מעורב ארמסטרונג-ג'ונס (מתיו גודין) ושניהם מיותרים לחלוטין. משהו בניסיון של הסדרה לצייר את הצלם באופן בוטה כנון קונפורמיסט, ששולט במאהבותיו באמצעות פאסיב-אגרסיב ואגזוז של אופנוע, הוא עוד חריטה חזקה מדי על התקליט העדין של "הכתר" אמנם נכון, ארמסטרונג-ג'ונס אכן ניהל מערכת יחסים ארוכה עם הרקדנים ג'קי צ'אן (שום קשר לשחקן) ועם בני הזוג ג'רמי וקמילה פריי, אבל לא היינו זקוקים לסצנה מוצללת ומוגזמת בה צ'אן נדחקת אל בין סורגי מדרגות בלהט היצרים, כדי להבין שהיה שם שמח. גם השימוש במילים "לזיין" נועד לשוות לבן זוגה של מרגרט ארשת של בועט במוסכמות, אבל התוצאה היא, שוב, אינפנטילית. העובדה שארמסטרונג-ג'ונס היה וומנייזר במשך כל חייו עוד תעסיק את "הכתר" בהמשך דרכה, אבל בינתיים למדנו עליו במשך שעתיים בערך את זה: הוא אוהב סקס ולעקם פרצוף על כל מה שנמצא סביבו.
החלק המרתק באמת במערכת היחסים הזו הוא הנפיצות הגדולה, שאיש אינו מעז להתריע עליה בפניה של מרגרט. בעקבות טראומת פיטר טאונסנד וההתדרדרות של מרגרט, כולם מבקשים לנהוג בה בכפפות של משי, או אולי יותר מכך: להימנע מאחריות על כך שתגיע לתחתית החבית באשמתם. זו הסיבה שהמלכה האם אינה מעזה להביע כעת את אותה התנגדות שהביעה אז, ובעיקר אמורים הדברים לגבי אליזבת. הסצנה האחרונה בין האחיות בפרק השביעי היא קורעת לב. אליזבת, המתאוששת מהלידה, מודעת למידע שארמסטרונג-ג'ונס מסתיר מאחותה על מערכות היחסים הנוספות שלו. היא גם מודעת לסכנה הגדולה של שילוב שני אגואים גדולים כל כך, נפשות סוערות כל כך בתוך המסגרת המסרסת של הנישואים. ובכל זאת, כשהיא מביטה באחותה ורואה את תוצאות ההרס שנגרם לה בגלל אובדן פיטר, היא מחליטה שלא ללחוץ על הדוושה. מצד אחד לא מאבדת את אחותה, ומנגד לא שומרת עליה מפני מה שעשוי להיות הטעות הגדולה בחייה. מהטרגדיות הקטנות הללו עשויים הפרקים הגדולים באמת של "הכתר".
4. אם כבר טרגדיות, הדמות מכמירת הלב ביותר בפרק הזה נדחקה דווקא לשוליים, בדיוק כמו במקרה של אנתוני אידן שבו עסק הבלוג הקודם. בעונה העוסקת באינטנסיביות גדולה כל כך בקשיים של מוסד הנישואים, קשה לחשוב על דמות שהקריבה יותר למענו מאשר הרולד מקמילן. יורשו של אידן בתפקיד ראש ממשלת בריטניה היה נשוי לדורותי קאבנדיש, בת למשפחת אצולה, אותה הכיר כשעבד כמזכירו של אביה שכיהן באותם ימים כמושל קנדה. כבר בשנות הנישואים הראשונות מאסה קאבנדיש בבעלה ובסיפוק שהעניקו לה החיים לצדו. "כמו גברים אחרים שחייהם נקשרו באדיקות שכזו עם אמהותיהם, הרולד היה מתוסכל", כתב עליו הביוגרף הרשמי שלו. "כשאהב, הוא לא ידע לספק מינית, וכשחשק מינית לא ידע לאהוב". אף על פי כן, גירושים לא באו בחשבון, הן מפני שמקמילן האמין בקדושת הנישואים ובעיקר מפני שפירוקם היה עלול לפגוע אנושות בקריירה הפוליטית שלו. הפתרון שמצאה קאבנדיש היה רומן עם הפוליטיקאי בוב בות'בי, עמו התגוררה במשך תקופות ארוכות במיוחד, בידיעת ובהסכמת מקמילן האומלל.
לא רק מקמילן היה מודע להתפרקות הכואבת של נישואיו, גם התקשורת הבריטית ידעה והצניעה את פרטי הפרשה באותם ימים, מתוך כבוד לפרטיותו של ראש הממשלה. לא זו בלבד שמקמילן תמך בסיפוק מאווייה של בת זוגו כדי שלא תעזוב, הוא אף גידל את בתם המשותפת של בות'בי וקאבנדיש כשלו. אף שלא ניכר כל דמיון בין השניים, מקמילן אהב ודאג לשרה, שהייתה צעירה דיכאונית, ככל יכולתו. האמת על נישואי הוריה, כמו גם חוסר יכולתה להביא ילדים לעולם, הובילו להתמכרות קשה לאלכוהול שהסתיימה במוות מוקדם בגיל 40. אף שידע עליות ומורדות לאורך השנים, הרומן בין בות'בי וקאבנדיש נמשך במשך 30 שנה עד מותה ב-1966, וכלל סיפורים על מסיבות מין מרובות משתתפים, ומוות מסתורי של אחיה של קאבנדיש, אדוארד, שלא נחקר מחשש שיחשוף את נסיבות נישואיה יוצאי הדופן. "החולשה שלו דוחה אותי. האהבה שלו מגעילה אותי", נשמעת קאבנדיש מספרת למאהבה דרך הטלפון, בעוד מקמילן מאזין לשניים מבעד לקיר. הנה לכם עוד טרגדיה אנושית יוצאת דופן, שאיכשהו הצליחה להידחק מהעונה הזו לטובת רומן על אופנוע.
עוד כמה קטנות
הלווין הרוסי שמדאיג כל כך את הרולד מקמילן, פיליפ ואליזבת בעודם צופים בחדשות הוא "ספוטניק 1", אחד מאירועי השיא בהיסטוריה של המירוץ לחלל בכלל, ותוכנית החלל של רוסיה בפרט. אורך חייו של הלוויין הראשון אי פעם ארך אמנם רק שבועיים, אולם במהלכם הצליחה ברית המועצות להרתיע את מעצמות המערב כפי שלא עשתה בעבר. הידיעה כי הלוויין חולף מעל שטחן ומצלם אותן, כמו גם האפשרות של המשטר הסובייטי לייצר טילים בעוצמה וביכולת מתקדמת שכזאת, הגדילו את המתיחות בין המעצמות והעצימו את השפעות המלחמה הקרה.
בילי וואלאס אכן היה ברירת המחדל הזמינה והנוחה ביותר לנישואים עבור מרגרט. בנו של שר התחבורה, יואן וואלאס, ירש את כל הונו מאביו שהלך לעולמו בגיל 49. המעמד הרם שלו, כמו העובדה שנהג לפקוד את הארמון לעתים תכופות באירועים רשמיים, העניקו לו את אישורה של המלכה האם. מרגרט, שחוזרה באותם ימים על ידי שמות כמו פרנק סינטרה, פיטר סלרס ודיוויד ניבן, החליטה בתום סאגת פיטר טאונסנד כי עליה להינשא "למישהי שהיא לפחות מחבבת". זה היה הרגע שבו וואלאס, שהציע את עצמו ונדחה מספר פעמים קודם לכן, הפך אטרקטיבי וזכה לתשובה חיובית. בטוח מאוד בנישואיו הקרבים, הוא המריא לאיי הבהאמה לחופשה, בה ניהל רומן קצר וחולף, עליו התוודה בפני מרגרט כששב. בתמימותו ציפה וואלאס שכנותו תגרום לזעמה של מרגרט לשכוח, וטעה טעות מרה. מאוחר יותר הודה כי "בגלל הפה הגדול שלו" פספס את הזדמנות חייו.
ספר הרבעת הסוסים של אליזבת הוא אמיתי כמובן. אם חשקה נפשכם במידע החשוב הזה, ניתן לרכוש אותו באמזון.