קטע רע

בחזית עטיפת "עבריין צעצוע", ספרו החדש של קובי אוז, אזהרה: "הספר מכיל מילים גסות, ביטויים פוגעים ומעשים קיצוניים העלולים לפגוע ברגשות." בדיחה? כוונה מלאה? רק לקובי אוז והוצאת רם אורן התשובה. בחזית עטיפת "עבריין צעצוע", הסינגל החדש של קובי אוז, הודעה: "זו הפעם הראשונה שיצירה ספרותית יוצאת לאור בישראל כשמתלווה אליה שיר נושא". בדיחה? כוונה מלאה? שוב, רק לקובי אוז והוצאת רם אורן התשובה. אלא שבשני המקרים היא אינה באמת חשובה: אם מדובר בבדיחה, אז זו בדיחה גרועה, ואם מדובר בכוונה מלאה, זו כבר בדיחה עצובה.

מבין יוצרי המיינסטריים הבולטים בישראל מאז תחילת שנות התשעים, קובי אוז הוא מתחרה ותיק ואיכותי על תואר "האיש עם הקטע הכי מעייף". יותר מזה: הקטע בלע אותו והפך את שניהם לאחד. הוא זה הקטע והקטע זה הוא. אם רק יכול היה הסופר-אגו של אוז לצמצמם את נוכחות האגו של אוז במרחב, נאמר, בשלושים אחוז, אולי קל היה להתקרב ביתר חשק אל פועלו. אולם, סביר כי מהפכה מהפכנית שכזו לא תתרחש בקרוב. התפישה הבעייתית בבסיס היצירה של קובי אוז היא שאמנות חסרת פופולריות גורפת חסרה גם את זכות הקיום. ובמלחמה על רייטינג כמו במלחמה על רייטינג – כל האמצעים כשרים: אם יש מצב לשת"פ עם מנגנון היחצנות הריק מתוכן של הוצאת קשת, אז למה לא לכרות ברית דמים. את מה שזה עושה ליצירה שלו, נדמה שלא צריך להסביר.

"עבריין צעצוע", רומן בורקס גרוטסקי קצר, מהווה המשך בכלים אחרים לפועלו המנייריסטי להחריד של אוז בתקליטי "טיפקס" האחרונים: מאמץ לאותנטיות בכל מחיר ואווירת חפלה וסבבה מקיר לקיר, שאפילו ברמת האותנטיות, החפלה והסבבה אינם מותירים רשמים. הספר מציג מעין הוויית סרט מצויר עם אנסמבל דמויות קיצוניות-צבעוניות משכונת מצוקה יפואית. ציר הסיפור המרכזי מתאר את קורותיו המסעירים של ערס צעיר עם - איך לא - לב זהב, שעובר - איך לא - תהליך התפכחות, ובכך מתגבר על החיים ש - איך לא - דפקו אותו. מתוך הנחה ששחיטת פרות קדושות כמו שואה ותקומה היא כבר לא אוונגארד, עיקרון מרענן יחיד בספר הוא התחלפויות תכופות של נקודת המבט ותפקידי המספר, שמתחלקים בין כל משתתפי המחזה ויוצרים דינמיות בשטף הסיפורי.

אך מאיזה כיוון שלא מסתכלים על זה, "עבריין צעצוע" הוא מוצר ספרותי במצב צבירה גולמי למהדרין. ובעצם, במתכונתו הנוכחית, אין מדובר במוצר ספרותי. אוז לא השתדל מספיק כדי להפוך אותו לכזה וניכר כי מגע ידו של העורך בפועל דניאל מילוא, הפילוסוף הישראלי בעל השם העולמי, לא התעכב על יותר ממספר מילים מצומצם. דמויות שאינן מלוטשות בעלות קולות שאינם מובחנים, סצנות מיותרות ולא מדויקות, התכנסות מקרטעת אל הסוף, רמת גימור כללית נמוכה – את כל החיפוף המזלזל הזה מגיש הפעם אוז על דף. האם רק בשל זה צריך למחוא לו כף? קובי אוז שרבט, רם אורן לא חשב פעמיים והורה להדפיס. אפשר להבין אותו: תרנגולת זהב לא מענים. מלטפים. גם אם מה שבאמת צריך היה זה לתפוס את תופסת התחת הזו ברגליים, להפוך אותה על הראש, ולהראות לה אחת ולתמיד מי כאן הבוס.