פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הכתר" עונה 2 פרק 5: כלב השמירה של המונרכיה

      בפרק הראשון העונה בו סטתה "הכתר" ממערכות היחסים בתוך ארמון בקינגהאם, קיבלנו סיפור יוצא דופן ורלוונטי מאין כמוה על חשיבותה של ביקורת וכוחה של עיתונות לשנות. בתווך מצויים בני משפחת המלוכה, שמיטלטלים בין מודרניזם לשמרנות ומנסים להבין מה נותר להם מלבד תוארם

      הכתר עונה 2 פרק 5 (יח"צ , Alex Bailey / Netflix)
      הרגע שהמציא את המלוכה מחדש. נאום חג המולד המצולם הראשון של אליזבת (צילום: Alex Bailey / Netflix)

      "כך זה קורה. הנשיכות והעקיצות שאנו חוטפים, כשהכל מחליק מבין אצבעותינו, לאט לאט, פיסה אחר פיסה. הסמכות שלנו, האבסולוטיות שלנו, הזכויות האלוהיות שלנו".
      (המלכה האם)

      1. אחרי שני בלוגים שכיסו חמישה פרקים, חזרנו לרצף כרונולוגי (כמעט) רגיל עם אחד הפרקים החכמים והטובים של העונה הנוכחית. לאורך הצפייה בפרק החמישי של העונה עולה שוב ושוב השאלה האם "הכתר" אכן קורצת למציאות של 2018 דרך אירועי 1957, או שמא מדובר בצירוף מקרים מופלא של רלוונטיות בפער של 60 שנה. ובהכירנו את פיליפ מורגן, קשה להאמין כי האופן שבו בחר למסגר את הפרק הזה (כוחה של עיתונות לשנות סדרי עולם והאיום הגדול שלה על האינטרסים של בעלי כוח) מקרי. "בובות על חוט" מצטרף, אם כן, לסיפור תקופתי חשוב אחר של העת הזו - "העיתון" של סטיבן ספילברג - בהצבת זרקור על אומץ עיתונאי וחשיבותו לחברה בריאה. אין ספק שכמו במקרה של "העיתון", גם "בובות על חוט" זוכה לחיבה הזאת מצד מבקרים ובלוגרים מכיוון שהוא נוגע בעצב רגיש. אנשי מקצוע שמותקפים באינטנסיביות כזו על ידי אנשים חזקים כל כך ובתדירות גבוהה כל כך, בוודאי זוקפים ראש לנוכח כל סיפור שמזכיר להם את הסיבות והאידיאלים שבשמם החליטו להקדיש לו את מיטב שנותיהם. אך תהיה זו טעות לראות ב"בובות על חוט" עוד סיפור מוסר ליברלי ואוטופי.

      בעוד "העיתון" בוחר להאדיר גופי תקשורת אדירים ורבי זכויות כמו הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, "בובות על חוט" מוציא מתהום השכחה עיתונאי שעבודתו הסיזיפית לא זכתה מעולם לאותה הילה של יוקרה. למעשה (בעוד קריצה יפה, במקרה או שלא, לימינו אנו) סיפורו של לורד אלטרינגהם (בגילומו של ג'ון הפרנן המצוין) מוכיח עד כמה קריטי הוא הקיום של ביקורת באשר היא. ההנחה שגופים או אנשים מסוימים פטורים ממנה מעצם היותם נושאי משרה בכירה או בעלי מעמד גבוה, מונעת באופן אבסורדי את יכולתם להשתפר כשליחי ציבור, אזרחים או בני אדם באופן כללי. המתקפות והאיומים שהיו מנת חלקו של אלטרינגהם מוכרים לנו היטב כאפקט העדר שחש באוטומטיות להגנת החזק, אבל דווקא כאן מזכירה לנו "הכתר" כמה רחוק נפלנו אל תוך תרבות ה"בוגדים". דבריו הקשים של אלטרינגהם אומצו ככל שחלף הזמן על ידי יותר ויותר אנשים שהסכימו לשקול אותם בלי התלהמות, והובילו בסופו של דבר לשינוי מבורך. דווקא כיום תהליכים כאלה נראים כמעט חסרי סיכוי.

      הכתר עונה 2 פרק 5 (צילום מסך)
      הביקורת שלו הגיעה דווקא מאהדה גדולה למוסד המלוכה (צילום מסך)

      2. ג'ון אדוארד גריג היה בנו של סר אדוארד גריג, מזכירו הצבאי של המלך אדוארד השמיני (או כפי שאנחנו מכירים אותו בסדרה, דיוויד) ומאוחר יותר מזכירו של שר החוץ לויד ג'ורג'. תואר האבירות של גריג הוענק לו כשמונה למושל קניה ומאוחר יותר לחבר פרלמנט מטעם עיירת המסחר אלטרינגהם - שהעניקה לבנו את כינויו. כמו "בוגדים" אחרים בשורות העיתונאים, גם גריג מילא שירת בצבא הוד מלכותה בזמן מלחמת העולם השנייה, והוביל את פלוגתו ב"קרב על הבליטה" מול צבא גרמניה הנאצית. אחרי שסיים את לימודיו באוקספורד, החליט אלטרינגהם להשתלב דווקא בעיתון הקטן והשמרני בבעלות אביו - הנשיונל אנד אינגליש ריוויו. בתחילת שנות החמישים עוד ניסה את מזלו פעמיים כמועמד לפרלמנט (1951 ו-1955) ולאחר מות אביו החליט להשקיע את מיטב מרצו בהפניית העיתון לסוגיות הבוערות שבהן האמין. תחת שרביט העורך של אלטרינגהם תקף העיתון את המפלגה השמרנית על משבר תעלת סואץ, את הכנסייה האנגליקנית על סירובה לשלב נשים בתפקידי כמורה, וכמובן את המלכה עצמה.

      אחרי שהעיתון בבעלותו נסגר בשל קשיים כלכליים, הפך לפובליציסט בגרדיאן ובטיימס החשובים. בטוריו המשיך לתקוף את האליטה, ובמסגרתה גם את ראש הממשלה מקמילן, אותו כינה "שחקן משלים" ותקף אותו על ניצולם של אנשים נאמנים למטרותיו. כשהפרלמנט הבריטי העביר ב-1963 את "חוק התארים" המאפשר לאדם לוותר על תאריו שהגיעו בירושה, הודיע אלטרינגהם כי הוא חוזר לשם ג'ון גריג. הפרט החשוב ביותר בהקשר של גריג הוא שהיה הכל מלבד אופורטוניסט. הביקורת שהשמיע נבעה מהתפקיד החשוב שמילאו בעיניו מוסד המלוכה, הפרלמנט והממשלה והכנסייה האנגליקנית, ותקוותו שימלאו את מלאכתם בצורה טובה יותר. בעבור הדברים הללו הותקף ברחוב, הוקע על ידי קולגות, ובאחד הימים אף גילה חבילת ובתוכה צואת אדם בתיבת הדואר שלו. אציל בריטי אפילו הזמין אותו לדו-קרב בעקבות "העלבון" שהמיט על הסמל הבריטי הגדול מכולם, והזמין אותו לבחור את כלי הנשק. גריג בחר במטריות והזמין את האביר לביתו, שם הסביר את דבריו ושכנע אותו בצדקתו.

      אלטרינגהאם (האמיתי) מתראיין בעקבות הסערה שעוררו דבריו ב-1957

      הסדרה מיישרת קו עם הטענה כי גריג נטפל בטוריו לטון הדיבור של המלכה (כולל דיאלוג נפלא, שבו אליזבת עוקצת אותו חזרה עם "האם אני נשמעת לך טוב?"), אולם הוא טען כי מעולם לא כתב זאת. "לא הייתי חולם לעשות זאת, גם אם הייתי חושב זאת", סיפר בריאיון ל-"Spectator" בסוף שנות התשעים. "הביקורת שלי התייחסה לאופן בו נשאה את נאומיה, שנראתה לי מנוגדת לאופי שלה. המלך ג'ורג' החמישי אמר 'מעולם לא כתבתי את הנאומים שלי, אבל הם שיקפו את האופי שלי. הם נבעו באופן טבעי מנקודת ההשקפה שלי'. נאומיה של המלכה מהשנים הראשונות חסרו את האותנטיות הזאת". לראייה, בטוריו בשנות התשעים, לנוכח הסערה בעקבות מותה של הנסיכה דיאנה, שיבח גריג את הופעותיה הפומביות של המלכה וכינה אותן "הטובות ביותר שלה אי פעם".

      הכתר עונה 2 פרק 5 (צילום מסך)
      מאויב האומה לרפורמיסט. אלטרינגהם באולפן הטלוויזיה (צילום מסך)

      3. "בובות על חוט", שם הפרק, מתייחס כמובן למצבם המוכר של בני המלוכה, בו עסקה "הכתר" בהרחבה בעונה הראשונה. מצד אחד נצר למוסד שחלש בעבר על אימפריה והחזיק בידיו סמכויות בלתי מוגבלות, ומנגד אוסף דמויות הנתונות לגחמות פקידים ושהשפעתן הולכת ונעלמת. אבל המשמעות המעניינת יותר שלו היא האופן שבו הן נמצאות במוקד המאבק בין ישן לחדש, בין מסורת למודרניזם. בפרקים הראשונים של העונה, בשיאו של המשבר, הלין פיליפ באוזני אליזבת על "השפמים הארורים" ששולטים בכל פעולותיו. "השפמים" הם טומי לסלס ומייקל אדין, נציגי הדור של טרום מלחמת העולם השנייה - זה שעבורו בריטניה היא עדיין המעצמה הגדולה והמשפיעה בעולם, וארמון המלוכה הוא סמל לעליונות המונרכיה על האדם הפשוט. לא בכדי אדין נראה מספר פעמים בפרק הזה (וגם בפרקים אחרים לאורך העונה) כשהוא מהסס למסור "חדשות רעות" למלכה, או מנסה להמעיט בגודלן של שערוריות המתחוללות סביבה. באופן אבסורדי, אף שהוא עצמו אחראי להקטנת כוחה של המלכה, ניכר כי הוא עדיין חושש מזעמה.

      הנאום המתנשא שכתב אדין לאליזבת עבור ביקורה במפעל יגואר ב-1957, התרחש למעשה כבר בנאום חג המולד של 1954. הנאום האמיתי של אליזבת נשמע הרבה פחות נטול רגישות כשקוראים את התמלול המלא, וכמובן שהאפקט שלו דרמטי הרבה פחות כשאינו מוקרא בפני פועלי המפעל הנבוכים. ובכל זאת, הבחירה התסריטאית הזאת נועדה להציג בפנינו את האופן שבו השליטה באליזבת מחליפה ידיים כל העת. פעם זה צ'רצ'יל ופעם טומי לסלס, פעם אמה ופעם הכנסייה הקתולית, אפילו עיתונאי לא מוכר מצליח להגיע לעמדה בה הוא מכתיב את מהלכיה. אף שאליזבת של העשור הזה בטוחה ונחרצת יותר מזו של העשור הראשון לכהונתה, "הכתר" דואגת להזכיר לנו שהיא עדיין דמות שאינה מעצבת את גורלה, אלא נגררת אחרי הנסיבות. כזכור, במקור אליזבת רצתה את מרטין צ'רטריס הצעיר והמודרניסט כמזכירה האישי, אך קיבלה את אדין ואת צלו של לסלס שממשיך לרחף מעליה. כעת הגישה הפטרונית והמיושנת שלהם דבקה גם בה.

      נאום חג המולד המצולם הראשון של אליזבת, ששוחזר במדויק בסדרה

      4. ברוח הימים האלה, מרתק לראות כיצד התזמון של אלטרינגהם בביקורת על המלכה מתכתב עם המציאות שלנו. במקור כתב אלטרינגהם את אותם הדברים בדיוק כבר בטקס ההכתרה של אליזבת ב-1953, אולם אז איש לא התרגש מהדברים. והנה, במחי ארבע שנים ומשבר סואץ אחד, הם הצליחו לטלטל את הממלכה כולה. כשנפער החרך הראשון בחומה הבצורה סביב מקומה של בריטניה כאימפריה, גם האפשרות למתוח ביקורת על הסמל הגדול מכולם הפכה לפתע רלוונטית. התהליך הזה, בלי להשוות כמובן ברמת החשיבות, מזכיר את תנועת MeToo#, שהפכה לכוח עצום אחרי חשיפות מעלליו של הארווי ויינשטיין. עד אז שמענו וידענו על סיפורים מהסוג הזה, אולם החברה לא הייתה בשלה עדיין לקבלן ולקיים חשבון נפש שיוביל לשינויים.

      המלצותיו של אלטרינגהם לא רק אומצו כמעט במלואן (אליזבת בכל זאת לא פיטרה את יועציה הוותיקים, מתוך כבוד למסורת), אלא הפכו במרוצת הזמן את הארמון ואת המלכה לאהובים ונגישים יותר מאי פעם. בריאיון בסוף שנות התשעים הודה מרטין צ'רטריס כי הרפורמות שהוביל העיתונאי הנחוש, היו מהחשובות והיעילות ביותר למוסד המלוכה במאה ה-20. אף שהפרק מסתיים בסצנה המשעשעת בה אליזבת והמלכה האם פוגשות, בין היתר, במתאגרף הארי "הפטיש" ג'ונס, שוטרת ונהג אוטובוס, יש בה כדי להדגיש כמה שינויים נראים קשים וסבוכים בתחילת הדרך, אך כמה הם יכולים להועיל בטווח הארוך. הפתיחות של הארמון לציבור הבריטי, החשיפה של המלכה בנאומים מצולמים, החמלה כלפי מי שבחרו להתגרש - כל אלה היו נולדים כנראה מתישהו לאורך הדרך, כך או אחרת. השאלה היחידה היא האם מוסד המלוכה היה שורד את פרק הזמן הזה, או שמא החוב שהוא חייב לאלטרינגהם הרבה יותר גדול מעלייה במדדי הפופולריות.

      הכתר עונה 2 פרק 5 (צילום מסך)
      האיש שהציל את המלוכה מעצמה? (צילום מסך)

      5. כלי סיפורי חשוב נוסף ב"בובות על חוט" הוא מסגור כוחה של הטלוויזיה, שהולכת ותופסת מקום מרכזי בחיי האומה הבריטית. אחורי הקלעים של "פגיעה ישירה" עם רובין דיי, תוכנית האירוח בה אלטרינגהם מגיע להתארח, מצולמים באופן שמקיף את המרואיין שנמצא בעין הסערה - מנסה להתגונן מול נציג הציבור שדורש ממנו תשובות. מנגד, דווקא בזכות העובדה שאלטרינגהם עומד באתגר, עובר הפוקוס אל בני ועובדי בית המלוכה.

      כל עוד הסיקור היה מנת חלקם של עיתונים ורדיו, משברים היו עשויים להיפטר באיום של הארמון שלא להזמין את נציגי כלי התקשורת לאירועים רשמיים - כפי שטומי לסלס מציין בפני צ'רטריס. אולם עוצמתה של הטלוויזיה מאפשר לה לדלג מעל מעטה הצנזור העצמי, ולהעצים כל נושא על סדר היום. וכך, כשהמצלמה מדלגת מן האולפן המאיים אל פניהם של אליזבת, טומי לסלס, מייקל אדין ומרטין צ'רטריס, עובר גם מאזן הכוחות והשליטה במסר מהם אל הטלוויזיה. לפתע הם כאחד האדם, נשפטים על טעויותיהם בשידור חי לאומה כולה.

      לא בכדי קובלת אליזבת על כך שהיא מרגישה כשחקנית מול המצלמות במהלך נאום חג המולד המצולם. השליטה במדיום הכתוב והדובר היו קלים ופשוטים הרבה יותר לבעל המסר, בעיקר זה שנהנה מכוח ממלכתי שליווה את הקשר עמם במשך שנים ארוכות. הצורך לקשר בין מילים ותחושות, בין מסרים ואותנטיות, האפשרות לחזות בכל היסוס וכל אגל זיעה - כל אלה הופכים גם את בן המלוכה המהולל ביותר ללא יותר מבן אנוש.

      הכתר עונה 2 פרק 5 (צילום מסך)
      פוגשות את העם. אליזבת והמלכה האם מארחות אנשים מן השורה (צילום: Alex Bailey / Netflix)

      עוד כמה קטנות

      הנעימה הסוערת שנשמעת בזמן סידור השיער של אליזבת היא "צדוק הנביא", נעימה שליוותה כל הכתרה של בן או בת מלוכה בריטית מאז הולחנה ב-1727. חובבי "ליגת האלופות" מכירים אותה גם כנעימה הרשמית של טורניר הכדורגל לקבוצות היוקרתי ביותר בעולם.

      עוד רגע דושי של פיליפ מבקר את אותה תספורת של אליזבת, ומבקש שתנסה להיראות יותר כמו ריטה היוורת', אם היא מבקשת להתרבות בעתיד. למען הקונטקסט, כך נראתה היוורת' (שמבוגרת מאליזבת בשמונה שנים) ב-1957.

      אגודת נאמני האימפריה (Leage of Empire Loyalties) הייתה קבוצת לחץ שמרנית, שהוקמה ב-1954 במטרה "למונע את התפוררות האימפריה הבריטית". אחד מחבריה אכן המתין לג'ון גריג כשיצא מריאיון בתחנת הטלוויזיה וסטר בפניו. האגודה זוהתה עם גורמים פשיסטיים בהנהגתה, ואף נחשדה כניסיון לחדש את ימיה של המפלגה הבריטית הפשיסטית. רגע הסטירה הסוער היה למעשה שירת הברבור של האגודה, שפורקה ב-1957.