פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אכזבה: כל כך ציפינו ל"גריז" ובסוף הרגשנו כמו בערב קריוקי

      קשה לקלקל את הכיף של "גריז" למעריצי הסרט האייקוני, שמגיעים אליו נלהבים ומסורים מראש. אולי זו הסיבה שהצפייה במחזמר הבריטי שהגיע לישראל מרגישה כמו ערב קריוקי, ולא כמו חוויה גדולה מהחיים. מעין רודה חיפשה נואשות אחרי רגע שירטיט את הלב, וחזרה הביתה מאוכזבת

      גריז (יח"צ , Alexander Khanin)
      כל מה שהייתם צריכים לעשות הוא לסחוט דמעות. הצוות של המחזמר "גריז" (צילום: Alexander Khanin)

      רק במבחן אחד נדרשה הגרסה הבריטית של "גריז", שהגיעה לארץ לתשע הופעות, לעמוד כדי להוכיח שהיא מוצלחת. כל מה שהיה צריך הוא דמעה אחד שתטפטף מעיניי ב-"Hopelessly Devoted To You". אם השיר הזה, על האהבה הנואשת שכולנו מכירות, לא יצליח להזיז בי כלום, כנראה שכל המחזמר לא הצליח להזיז בי כלום. ובכן, כלום לא זז.

      בהיכל הספורט ביד אליהו בתל אביב - כנראה המקום הגרוע ביותר שאפשר להעלות בו מחזמר בישראל - התקבצו אמש אלפי אנשים, או בעיקר נשים, רובן ככולן נראו כמי שגדלו על הסרט האיקוני מ-1978, שבו ג'ון טרבולטה בתפקיד דני זוקו, ואוליביה ניוטון ג'ון בתפקיד סנדי, נפגשים על החוף אי שם בפיפטיז, ומתאהבים אחד בשני, בסיפור אהבה מהמטופשים שידענו. אבל טרבולטה וניוטון ג'ון כל כך נהדרים בסרט הזה עד שקשה לדמיין את זוקו בלי יכולות הריקוד של טרבולטה, ואת סנדי בלי הקול של ניוטון ג'ון. ולמי בכלל אכפת שהסרט ההוא היה עיבוד למחזמר שרץ שש שנים קודם על הבמות.

      הדבר הכי נחמד שאפשר להגיד על השחקנים שגילמו את דני וסנדי, מיכאל קורטז ודניאל הופ, הוא שהם לא הגיעו לקרסוליים של מקביליהם הקולנועיים. הבעיה היא שהם אפילו לא הגיעו לקרסוליים של הבחורה שזמזמה את השירים לעצמה אחרי המופע בתור לשירותים. והרי כשיש סיפור אהבה שהוא כה תלוש ולא מבוסס על כלום, אבל עדיין צריך למגנט סביבו את כל העלילה, הקסם האישי של הדמויות אמור לחפות על הסיפור השטוח. אף אחד לא זוכר למה סנדי התאהבה בדני, אבל אף אחת לא שוכחת איך ג'ון טרבולטה רוקד. הכריזמה שלו מספיק כובשת בשביל שנישבה ברומן הקיץ.

      גריז (יח"צ , Alexander Khanin)
      הקסם האישי אמור לחפות על הסיפור השטוח, אבל כאן זה לא קורה (צילום: Alexander Khanin)

      זה לא שההפקה הייתה נוראית, בסך הכול מדובר בערב כיפי למדי, שיש בו כמה נאמברים מפתיעים ושירים שאי אפשר לקלקל. אין שיר שהקהל לא מכיר את המילים שלו בעל פה, אין שיר שהוא לא שר בקול. בדומה ל"מאמה מיה", שהתארח בישראל ממש לפני שנתיים, המופע הופך לערב שירה בציבור, והבעיה היא שהמרחק בין ערב כזה לבין תחושה של ערב קריוקי הוא קטן מאוד. ואת המרחק הזה היה יכול לפתור קאסט שגורם לך לחשוב: "וואלה, בארץ לא היו יכולים לעשות כזה". הרי כל מי שראה מחזות זמר על הבמה בווסט אנד או בברודווי יודע שהם גורמים לצופה הישראלי להבין שעם כל הרצון הטוב, וגם עם המיוזיקלס המוצלחים שעולים כאן בשנים האחרונות, בליגה של הגדולים באמת אנחנו עדיין לא יכולים להתחרות. "גריז", שמחירי הכרטיסים בו נעים בין 180 ל-500 שקלים, לא נותן את התחושה הזו.

      האכזבה ממשיכה גם מעבר לסנדי ודני. הרי לפני שסנדי מתחילה לפתח אופי, היא בסך הכל דמות משעממת נורא לעומת ריזו, השובבה שבחבורה, שיודעת שיש דברים יותר גרועים שהיא יכולה לעשות מאשר ללכת עם בחור או שניים. לריזו יש גם את שני השירים המגניבים ביותר ב"גריז" - "Look at me I'm Sandra D", שבו היא מלגלגת על סנדי מאחורי הגב, ו-"There Are Worse Things I Could Do". ריזו צריכה להיות חדה, חריפה, לא יפה במיוחד אבל סקסית פי מיליון. הרי הברונטיות תמיד יותר מעניינות מהבלונדיניות סטייל סנדי, שמסובבות את הדני זוקו על האצבע הקטנה בעפעוף ריסים אחד. ריזו היא פלפל. אתמול על הבמה היא הייתה בקושי סוכר. שרה יפה אבל חיה בשלום עם העולם, לא מרגיזה, לא מצחיקה. כאילו היא עוד דמות חמודה בחבורת ה"פינק ליידיז" שמסתובבות בתיכון האמריקני שבו מתרחשת העלילה.

      גריז (יח"צ , Alexander Khanin)
      כשהזמרים לא מרהיבים והריקודים לא סוחפים, נאלצים להקשיב למילים ולהבין כמה הן בעייתיות (צילום: Alexander Khanin)

      וכשהזמרים לא מרהיבים, והריקודים לא סוחפים, אין ברירה אלא להקשיב למילים. ומה אני אגיד לכם, ההקלטה של יאיר נתניהו פראיירית ליד המילים של "גריז", שחבל ששקעתי בהן. קחו למשל את "Greased Lightning", שיר אהבה למכונית של חבורת הבנים הקשוחים. "She's a real pussy wagon", הם שרים כשאני חושבת לעצמי: "היי, זה שיר על הפותמוביל", ומיד תוהה האם אסחף בו שוב כפי שקרה בעשרות הפעמים שבהן צפיתי ב"גריז" הסרט. אבל גם בלהיט "The Summer Nights", שכואב לכתוב עליו דברים רעים, המאזן הוא - בנים רוצים רק סקס, בנות רק רוצות לשכשך במים. כולל השורה - "Did she put up a fight", עם ניחוח האונס הקל שמדיף ממנה. יכול להיות שלא הייתי חושבת על זה אם כל הכוריאוגרפיה לא הייתה מלאה בתנועות אגן לא חינניות שרומזות לנו כל הזמן: "הם מדברים על סקס!". בסדר, הבנו. זה באמת מאוד מאוד פרוע.

      ואם כבר פרוע, אז גם התרגום שרץ מעל לבמה (למה? לא ישב בקהל מישהו שלא מכיר את הסרט בעל פה) היה קצת שובב מדי. "הבנות מרטיבות על הכיסא", ו"אני אראה לך את התחת הלבן והקטן שלי" הם אולי המסרים שהשירים מנסים להעביר, אבל הם היו כל כך נטולי סאבטקסט ועידון, שמי שהיה קורא רק את התרגום היה חושב שהוא נקלע למופע שירי היפ הופ מטונף, ולא למחזמר מהסבנטיז שמתרחש בפיפטיז. ובכל זאת, מסר הוא לא הצד החזק של גריז. ואפילו בלי ליפול לקלישאת "עידן ה-MeToo", די ברור מהעלילה שלו שמי שלא מוכנה להיות, סלחו לי, שרמוטה, לעולם לא תשיג את גבר חלומותיה, ומי שהיא יותר מדי שרמוטה תהפוך לאישה שלא ראוי לכבד אותה.

      גריז (יח"צ , Alexander Khanin)
      לא מצחיק, לא רציני, איפשהו במקום אפור באמצע (צילום: Alexander Khanin)

      יש שתי דרכים לגשת למיוזיקל כזה, שהוא מהנהדרים והמרגשים ועם השירים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם: בהומור או ברצינות גמורה. כשאני אומרת הומור, הכוונה היא לא לשלל בדיחות "כאילו-סקס", כמו דני זוקו שעולה על הבמה עם זקפה בולטת במכנסיו, ואז אנחנו מגלים שבכלל מדובר בסיגריה, אלא ממש על גבול הפארודיה. קצת בדומה למה שקורה ב"היירספריי", שכל העיצוב שלו והדמויות הן מוגזמות בכוונה. הכיוון השני, של הרצינות הגמורה, דורש כישרונות מופלאים על הבמה, שיתנו ביצוע מרהיב שירטיט את הנפש. ובכן, כלום לא רטט.