"בואנ'ה סלונים, אתה לא מבין כמה אתה טועה", אומר לי החבר א', תוך כדי שהוא ממרק את צל"ש הרמטכ"ל שהוא קיבל על תפקודו בשטחים.
"איפה אני טועה", היתממתי.
"בבלוג שלך על 'פאודה', אתה כל הזמן כותב על דברים שהם לא אמינים". א' מסרב ליצור איתי קשר עין, ובמקום זה מוציא את תעודת המילואים שלו מהארנק ומבריק אותה עם פלנלית, "רואים איזה חפ"ש אתה, אין לך מושג מה הולך שם באמת. ובאמת, זה בדיוק כמו ב'פאודה'".
"אין לי ספק שאתה מבין בנושאים האלה יותר ממני", אני פונה לאגו שלו, אבל עדיין לא מצליח לקושש ממנו קשר עין, "אבל יש בסדרה יותר מדי דברים לא אמינים. בעונה הראשונה יכולתי לבלוע את זה כי הסדרה הייתה רוויה באקשן ומתח, אבל בעונה השנייה נראה שהתסריט יצא מאיזון וקשה להתעלם מהרגעים הלא מציאותיים האלה. זה באמת לא מפריע לך שמראים את חיילי צה"ל לא מתפקדים מול חוליה לא מאורגנת של כמה מחבלים שחוצים הלוך ושוב את הגבול, ומגיעים בדיוק למקום בו המודיעין יודע שהם אמורים להגיע אליו?".
א' שולף מכיס ימין שלו אולר לדרמן ומכיס שמאל פחית לוף. הוא מפנצ'ר את הפחית במכה חזקה עם הסכין, ושואף ביניקה מהירה חתיכות של חלקי בשר לא ברורים בהנאה. לבסוף הוא מרכין את ראשו אל האדמה שהוכתמה בשמן ופונה אליי בקולו הרציני: "צ'ונג, כל מה שאתה רואה ב'פאודה' - זו המציאות. זה ג'ונגל, אין חוקים. אי אפשר באמת להגן על כולם. אי אפשר באמת לדעת הכל. אתה באמת חושב שעל כל יעד מודיעיני יש מזל"ט בכל רגע נתון? ש-8200 שלך באמת יודעים איפה נמצא כל מבוקש? שאין פעילי שטח שנמצאים בסכנת מוות בכל רגע של היום? החבר'ה האלה מגנים לך על התחת בכל רגע של היממה, ובסוף הם צריכים לקרוא את השטויות שאתה כותב עליהם בוואלה?".
"אני שמח לשמוע שלמרות כל השטויות שאני כותב, לדבריך, אתה והחבר'ה שלך עדיין קוראים את הבלוג שלי", אני אומר.
"ברור שקוראים. אפילו קוראים באדיקות ומדברים על זה אחר כך בחדר אוכל", הוא אומר, ולפתע מרים את ראשו ומסתכל לי בעיניים, "מה חשבת? שרק אתה מאוהב בשירין?".
סוף הפרק הקודם של "פאודה", בו למדנו שנידאל מופעל מאחורי הקלעים על ידי ארגון שאינו חמאס, השאיר אותנו בדריכות מקסימלית. ברשימה הקודמת בבלוג קיוויתי שמדובר באיזו קונספירציה בינלאומית מתוחכמת ושלא נגלה שזה סתם דאע"ש. קיצר, מסתבר שזה סתם דאע"ש. לא שדאע"ש זה לא מרגש, ניתן להניח שיוצרי הסדרה מתכננים לנו איזה פיגוע ענק ומתוחכם שיגרום לטוקבקיסטים לזעוק: "למה אתם נותנים להם רעיונות?!" - אבל הבחירה הזאת משאירה את הסדרה בגווני השחור-לבן המוסריים שלה. הטובים (אלה שהביאו לעולם את גל גדות ועומרי כספי) מול הרעים (אלה שהביאו לעולם פיגועים ומלחמות דת). נו מילא, העיקר שהאקשן יתחיל כבר.
חוסר האיזון בין היכולת של "פאודה" ליצור אקשן מצוין ומתח בנוי היטב לבין חוסר היכולת של "פאודה" להציג יחסים מורכבים בין בני אדם בולט במיוחד בעונה הזאת. הבחירה להעלים מהמסך כמעט לגמרי את נטע גרטי המצוינת אך מיותרת, ולהחזיר אותה רק לרגעים קטנים כ"אמא של הילדים של דורון" הייתה נכונה כמעט כמו הבחירה לחסל את מורנו. מדובר בשתי דמויות שעלילות המשנה שלהן היו מיותרות כמעט כמו שהן היו משעממות. אלא שיוצרי "פאודה" מסרבים לראות כנראה את מה שכולם רואים - שכל רגע בסדרה שאינו מקדם את העלילה המרכזית נראה מלאכותי, צפוי ובנאלי. וכך נולדו להן בחטא שתי סצנות סקס (שתיים!) בין סטיב לענת (או בשמה הלא רשמי: אחות-של-מורנו).
מסתבר בדיעבד שנפלתי בגדול בהימור שלי אחרי הפרק השני שאחות-של-מורנו תפתח רומן דווקא עם דורון, אבל לא טעיתי בהימור שלי שהסיבה היחידה לליהוק של מורן רוזנבלט, שחקנית מצוינת וזוכת פרס אופיר, היא לתת לה סצנת סקס. אז במקום לשכב עם החבר הכי טוב של אחיה, היא עושה את זה עם סטיב, זה שהיא שמעה אותו אומר "וואי וואי איך הייתי טוחן לה ת'טוסיק הקטן שלה" יחד עם חבריו, בזמן שהיא מתאבלת על מות אחיה. ובכלל, ידוע שאין דבר שעושה את זה לאישה יותר מלשמוע שמישהו רוצה לטחון לה את התחת. אחחח, הרומנטיקה!
סצנת הסקס הראשונה מפגישה את סטיב בצורתו האמיתית כביכול, ביישן שמאחורי ההבטחות שלו "לטחון" מצויה נפש עדינה שמפחדת ללכת אחרי אחות-של-מורנו ולבצע עמה חוכמה, תשובה ומעשים טובים במיטה וחצי שלה. נניח. אלא שהסצנה השנייה שכאילו לקוחה מתוך ספר עזרה עצמית לתסריטאי הוליווד של שנות ה-50, בה האישה באה להתנצל בפני הגבר שהיא ניצלה אותו ("אני די אנסתי אותך") ולהסביר לו שזה לא יעבוד ביניהם - רק בשביל שזה ייגמר שוב במיטה, והפעם עם מבטים עמוקים בעיניים, כדי שהצופה הפשוט לא יפספס את הפואנטה שהם לא סתם מבצעים מצוות פרו ורבו, הם אשכרה מאוהבים! הדרך היחידה להפוך את הסצנה הזאת ליותר קלישאתית היא לתת לגבר לחשוף בפני האישה שיש לו צדדים עדינים ורכים יותר, כמו למשל לגלות שהתשוקה שלו בחיים היא בכלל לא להרוג מחבלים אלא לאפות עוגות. אוי שיט, הם אשכרה הלכו לשם. תעירו אותי בבקשה כשסטיב יצבע את הזקן שלו בשחור עם איזו מסקרה גברית.
להבדיל מסצנות הסקס, סצנת הפתיחה בה נידאל מגיע עד למרחק נגיעה ממשפחתו של דורון הייתה אקשן טהור. נכון, לא הייתה שם אלימות, לא היה שם נשק חם או נשק קר, היה סך הכל כדור חצי מפונצ'ר של ליגת האלופות, ילד תמים שמשחק מחוץ לביתו וגבר ידידותי למראה. ובכל זאת, אקשן טהור. מוות באוויר. שטן מול מלאך. רוע מול טוהר. וכן, אפשר להיטפל לפאק באמינות של העובדה שנידאל, המחבל הכי מבוקש של צה"ל, השב"כ וליגת הצדק, חוצה את הגבול שוב ושוב בלי להיתפס - אבל זה לא משנה, כי כמו שכבר טחנו פה לעייפה: כש"פאודה" מציגה אקשן טוב, אנחנו מוכנים לסלוח על כל השאר.
אלא שהאקשן הטהור הזה נגמר עוד לפני שיר הפתיחה, ושלח את הסדרה שוב לסחרור המוכר שלה, זה שהופך את פאודה מעוד סדרה לסדרה כל כך מדוברת - לטוב ולרע. אז מה היה לנו שם? דורון מקבל פקודה ישירה, מפר אותה בצורה בוטה כדי לצאת לוונדטה אישית, מאיים על חפים מפשע, מבטיח הבטחות שהוא לא יכול לקיים ולמה לא בעצם? לפי ניסיון העבר אין לו שום סיבה לחשוש, הוא מעולם לא נענש על הסרבנות שלו. אז מה קרה הפעם? לא מן הנמנע שהוא העביר את סמיר מהצד של התמימים לצד של הרעים. חשבו רגע איך נראית הסצנה הזאת דרך עיניים מערביות. לוחמים ישראלים שיכולים לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים, כולל לאיים ברצח חפים מפשע תוך כדי שהם מצמידים אקדח לחזה של אישה הרה. סצנת האקשן באיטליז נגמרת בכך שסטיב, אותו בחור רגיש שאופה עוגות וחולם לפתוח בולנז'רי במתחם שרונה, מטיח בחוסר אנושיות כמעט את גיסתו ההרה של נידאל על מדף התצוגה באטליז. עם ההסתערות מהגב, נפנוף האקדחים, והאיומים של "המג'נון" על כך שהוא הולך לחסל את כל הנשים בחייו של סמיר, נראה שקשה מאוד להבין מי הטובים ומי הרעים פה. אם זאת הייתה הכוונה של התסריטאים, אז זה אחלה.
אבל שוב, כמו בכל פרק, הייתה זו שירין שגנבה את ההצגה. כבר נהיה נדוש לכתוב בכל פרק מחדש שלטיסיה איידו היא רמה בפני עצמה בסדרה הזאת, אבל זה נכון. השחקנית הצרפתייה מסוגלת להעביר במבט אחד יותר רגשות מאשר רוב השחקנים בסדרה יכולים לעשות באמצעות מילים. סצנת הסיום, ששוב תגרום לנו לכסוס ציפורניים עד השבוע הבא, מראה לנו את שירין חסרת ישע לחלוטין, מתה מפחד, רגע אחרי שבגדה בבעלה בכל הדרכים בו אדם יכול לבגוד באדם. זו אפילו לא הייתה בגידה אידיאולוגית, זה לא שהיא פתאום הפכה לציונית, היא פשוט רצתה לבחור בחיים פשוטים בצרפת, הרחק מהכאוס של המזרח התיכון. ואז מגיע האקדח השלוף של וואליד, בתוספת המילים: "נידאל סיפר לי" - הגרסה הפלסטינית ל"הלאניסטרים מוסרים ד"ש" מהחתונה האדומה של משחקי הכס". וזהו, קאט טו בלאק.
האם וואליד יחסל את אשתו האהובה עכשיו כשהוא יודע שהיא התכוונה לבגוד בו? אולי. "פאודה", בדיוק כמו "משחקי הכס", לא פחדה להוציא להורג דמויות מרכזיות כמו בועז, אבו-אחמד או מורנו. אלא שלעומתם, שירין היא דמות שאי אפשר להחליף. משולש האהבה שלה עם דורון הוא מה שמוסיף קצת אפור לתוך השחור-לבן של המציאות הישראלית-פלסטינית. בין כל הקוטביות הפסיכית הזאת, שירין היא אי של שפיות. כמו דמותו של טיריון ב"משחקי הכס", קשה לדמיין את הסדרה בלעדיה, ולכן מסקרן במיוחד לדעת מה מתכנן לה הפרק הבא - מוות, או משהו גרוע יותר.
פאודה משודרת בערוץ yes EDGE בימי ראשון ב-22:00.
גילוי נאות: פרשן וואלה! NEWS אבי יששכרוף הוא אחד מיוצרי הסדרה. עורך וואלה! NEWS אבירם אלעד משמש כיועץ לסדרה.