רודף ההגיגים: "נדנדת חבלי הכביסה" הופך סיפור על הומואים בסוריה לטלנובלה ערבית

    ספרו של אחמד דני רמדאן מנסה להביא לקורא המערבי מידע על חיי המוכפפים והנרדפים בסוריה, ובמיוחד של המנודים חברתית בשל מגדרם או נטייתם המינית. הבעיה היא שאגב כך רקימת הדמויות שלו מאולצת והעלילה רופפת

    ז'נאן בסול
    קורץ למערב. אחמד דני רמדאן (צילום: בל אנסל)

    מאז ומתמיד מתחרים אסונות, משברים, עילות אקטיביזם ומצוקות על פופולריות ואופנתיות. פעם זו הסוגיה הפלסטינית, פעם זו מצוקת הפליטים, פעם זה משבר האקלים, ופעם אלה הן זכויות בעלי החיים. כיום, וזה כמה שנים טובות, מככב המשבר הסורי, שמתפרס לכדי תתי-מצוקות כמו מלחמת אזרחים קטלנית, פליטים ורדיפת הומואים ומתנגדי משטר. לכן מאוד קשה לעמוד בפיתוי מול סיפוריהם (על שלל צורותיהן) של סורים ששרדו לספר את קורות חייהם בצל התופת הסורית, וכמה גדול הוא הפיתוי כאשר מדובר בפליטים גייז שמביאים את סיפוריהם בעצמם. ברוח הדברים זכה הספר "נדנדת חבלי הכביסה" מאת אחמד דני רמדאן, שיצא באחרונה בהוצאת תמיר-סנדיק, לאהדה מיידית, הן בארץ הן בעולם. ובצדק. הרי הסנסציה של אופי תוכנו, סיפור חייו של פליט סורי בקנדה שמתרחש בעתיד - ארבעים שנה מהיום - המבלה את הימים האחרונים עם בן זוגו ברקימת סיפורים על עברם בסוריה, בהחלט מבטיחה ומדליקה. אך אני חוששת כי במקרה של "נדנדת חבלי הכביסה", הסנסציה הזאת לא מגשימה את עצמה ומדובר בעיקר בקוריוז.

    עם שם בעל נגיעה מערבית (אחמד דני רמדאן), וכתיבה באנגלית, מנסה רמדאן לקרוץ למערב ולבקש שיאמץ אותו וייקח אותו אל חיקיו בדומה לספרים קודמים מאותו ז'אנר כמו "לקרוא את לוליטה בטהרן" (אנזאר נפיסי) ו"רודף העפיפונים" (ח'אלד חוסייני). כאלה שמנסים להביא לקורא המערבי אינפורמציה על חייהם של המוכפפים והנרדפים במדינות האם שלהם, ובמיוחד של המנודים חברתית בשל מגדרם או נטייתם המינית. זה לא פסול, אך השתייכות לז'אנר שכזה מגבילה את הסופר לא פעם לכדי רקימת דמויות מאולצת ועלילה רופפת. מטרתן בעיקר לשמש כבסיס לאותו מקבץ אינפורמטיבי ותיאורי, שאותו הוא מנסה להביא לעיני הקוראים המערביים, רובם ככולם לא מכירים דבר וחצי דבר על אודות החברה שהסופר מגיע ממנה. בכך כולל הספר אינספור פרטים מלאים ומעיקים על מהלך הקריאה.

    עוד באותו נושא

    אפגניסטאן נגד רודף העפיפונים

    לכתבה המלאה
    יח"צ יח"צ

    "נדנדת חבלי הכביסה" מספר את סיפורם של אל-חכוואתי (מספר סיפורים - מתוך המסורת הערבית, שהיה מספר סיפורים, ברחובות או בבתי הקפה העממיים למחייתו), שהקורא אינו יודע את שמו האמיתי, ושל אהובו נטול השם. השניים היגרו בשנת 2012 מסוריה המדממת אל ונקובר, אחרי תחנה בביירות ואחרי שהמספר עצמו שהה תקופה בקהיר לפני שחזר לסוריה, בזמן שזאת נשמה את נשימותיה האחרונות. המעשה מתרחש ארבעים שנה לאחר מכן, כאשר חכוואתי הקשיש מספר סיפורים לאהובו הגוסס כדי להרחיק ממנו את המוות. מביע בהם את געגועיו לדמשק שלו, של ילדותו ושהבעיתה אותו עם פרוץ המלחמה ואילצה אותו לעזוב, זאת בנוסף לקשיים והנידוי החברתי שלו בשל נטייתו המינית: "בשבילנו, רוב המקומות היו אסורים. נפגשנו בדמשק מוכת המלחמה ועברנו לגוד יחד בביירות המפולגת, ולבסוף הגענו לקנדה", הוא כותב בפרולוג העוסק בדמשק, "מבחינתנו משחק מקדים לא היה נגיעות מתוקות ונשיקות רכות; הוא היה מציאת מקום שבו לא יגלו אותנו שוטרים, הורים זועמים או שכנים חטטנים". על אף הצורך בתיאור המצב הזה, בספר מוערמות ערמות רבות של קיטש ודביקות של צמר גפן תעשייתי וזול, שמותיר בפה טעם לוואי המזכיר מלודרמות ערביות שהמספר צוחק מהן לאורך הספר: "לקח לך שלוש שנים לאסוף את כל המילים שלך בשלושה משפטים ולהביא אותן אליי. לקח לך שלוש שנים להכיר ברגשותיך ולהתחבר אליי מחדש", הוא מספר על הרגע שבו אהובו חזר אליו אחרי פרידה זמנית, "פתחתי את הדלת לרווחה ואתה נכנסת. באותו לילה ישנת במיטתי ואני העברתי את הלילה ער, מתבונן בך. כשהגיע הבוקר השמש יצאה, ואני התעוררתי ומצאתי את עצמי מכורבל על החזה שלך".

    בשנות השמונים, במערכון פארודי סורי על טלנובלות ערביות, אחד מכוכבי הטלוויזיה והתיאטרון הסוריים גילם מפיק ואמר: "כל החומרים שיש לנו לסדרה מספיקים לשלושה פרקים, אבל אל דאגה, נוסיף רגעים של בכי ובהיות דרמטיות. זה יאריך את הסדרה לשלושים פרקים". רמדאן עושה בספר בדיוק את זה: בין פרקי העלילה הרופפת שוררות פסקאות על גבי פסקאות של הגיגים, מונולוגים מתישים של פילוסופיה בגרוש שמנסה להיכנס לעובי הקורה של הקיום. כל פרק אצלו נפתח בהגיג כזה או אחר שמנסה לשקף את חוכמת חייו של הגיבור רב הניסיון בספרו: "ביתנו הוא פלא. כיום אני מבין אותו, כאילו הבית ואני חברים ותיקים שרקמו יחד מזימות של שנים", הוא מספר בתחילת הפרק התשיעי כמי שמתבונן במקום מגוריהם המשותף, שתכף יהיה ריק מאהובו. "אני שומע אותו מתלונן עליך, לפעמים אני שומע אותו מתלונן עליי. קנינו אותו כשהיינו צעירים, וגם הבית היה צעיר. [...] הוא עדיין יפה. הוא מראה את האמת של נפשותינו, שכבר אינה ניכרת בפנים. הוא מספר סיפור עליך ועליי. לבתים יש סיפורים לספר, אבל למרבה הצער לא רבים מהם מדברים בקול רם". ולצד זה יש דוגמאות נוספות רבות.

    בנוסף להגיגים, הספר מהווה מקור עשיר לאינפורמציה ופרטים עובדתיים על סוריה. אולי היו אמורים לעבות את הסיפור ולהעשיר את חוויית הקריאה, אבל בפועל הם מאולצים, תלושים, פוגעים בקוהרנטיות של הספר, ואפילו נראים כמו חלקים מכתבות מגזין על המצב הסורי. אלה פרטים שבוודאי מעשירים את עולמו של הקורא, אבל הם בעיקר מעידים על לופ של השתדלות שהסופר נתקע בו, ונכשל בהוספת מרבד של עומק ושל מטא.



    "נדנדת חבלי הכביסה", אחמד דני רמדאן. מאנגלית: לי עברון. הוצאת תמיר-סנדיק

    עוד באותו נושא

    לפני שהספר הופך לסדרה בנטפליקס: קראו את הפרק הראשון של "מאחורי עיניה"

    לכתבה המלאה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully