1. "זמן עבר", הפרק השישי של העונה, הוא התרגום האנגלי ל-"Vergangenheit" בגרמנית. בתוך השם הזה מתחבאות שתי שאלות גדולות בהן עוסקת הסדרה: האחת היא המעבר מתפיסות עולם, נהלים ומעשים שהיו מקובלים בעבר אל עבר מציאות מודרנית יותר, והשנייה היא כמובן שאלת המחילה, המתייחסת תמיד לזמן עבר. חובת המחילה בנצרות נובעת מתוך ציווי אלוהי (מחל לאחרים כפי שישו מחל לך) ואף מגיעה עם איום כי ישו לא ימחל על חטאיו של מי שלא מצא בעצמו את היכולת למחול לאחרים. אף שמדובר בחובה שנעשית מתוך אמונה, הנצרות מלאה בפרשנויות וביאורים שנועדו להסביר את נחיצותה של מחילה בחיי המאמינים. מבחינה רציונלית החובה שבמחילה היא של שחרור עצמי. על פי הפרשנות הנוצרית, כל עוד הטינה לאחר שוכנת בלב האדם, הוא הופך אסיר שלה ועל כן עליו לשחרר עצמו ואת לבו לחופשי.
לא בכדי נחשב הציווי הזה לאחד המאתגרים ביותר עבור המאמינים באשר הם. בראש ובראשונה מפני שהמחילה היא אוטומטית וכוללת, על כל מעשה וכל עוולה, בין אם הפוגע מאמין או לא, ובנוסף מפני שהיא אינה עניין חד פעמי. בתחילה המחילה נעשית מתוך הכרח, כנגד הטבע האנושי, ובהמשך, בעזרת האל, היא הופכת לטבע עבור האדם. הרעיון הוא שמחילה כדרך חיים משפרת את המאמין ואת העולם כולו כתוצאה מכך. אין פלא אם כך ש"הכתר" בחרה דווקא בשם גרמני עבור פרק שעוסק כולו בשאלה על מחילה מייסרת במיוחד, כזו שיוצאת נגד כל הווייתה של אליזבת כבת, אחיינית ומלכה. אבל היא בעיקר כזו שיוצאת נגד היותה אדם מאמין באמת ובתמים, כפי שהסדרה טרחה להציג בפנינו פעם אחר פעם באמצעות התפילות לפני השינה, בעודה כורעת לפני מיטתה.
2. הכומר האוונגליסטי בילי גרהאם (בסדרה מגלם אותו פול ספארקס, המוכר מהופעותיו ב"בית הקלפים", "אימפריית הפשע" ו"ליל האירוע") נחשב למטיף המשפיע ביותר של המאה ה-20. לאורך חייו ביקר ונאם בעצרות ב-185 מדינות, ודרשותיו נצפו על ידי מאות מיליונים ברחבי העולם. על פי נתונים שנאספו על ידי צוותו, למעלה מ-3 מיליון אנשים שצפו בו לאורך השנים בחרו להתנצר. הוא נחשב מקורב מאוד לאליטה הפוליטית האמריקנית ושימש כיועץ רוחני לשורה של נשיאים - מהארי טרומן, דרך לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון ועד ברק אובמה. אף שהכנסייה האנגליקנית מגדירה את עצמה כזרם ניטרלי בנצרות, מקורותיה הקתוליים עומדים בניגוד מוחלט לאוונגליזם (שנולד מתוך הפרוטסטנטיות). מהסיבה הזאת השילוב בין הכומר האמריקני לבין מלכת אנגליה נראה צורם לרבים בסביבת הארמון ומחוצה לה. אליזבת לא ראתה בשילוב הזה טעם לפגם. בריאיונות מאוחרים עמו סיפר גרהאם כי החיבור הלא צפוי בינו לבין המלכה נבע מקשייה עם מצוות המחילה.
הדגשת הקשר בין גרהאם לאליזבת מגיעה כמובן על רקע תגלית שמביאה את העימות עם אמונתה הנוצרית אל הקצה, אבל נדמה שהדיסוננס הגדול באמת הוא זה שנוצר אצל הצופים. במשך כל עונת הבכורה שלה פלירטטה "הכתר" עם רעיון המחילה לדיוויד. אחרי הכל, האיש שוויתר על כהונתו כמלך אמנם הפקיר את חובתו ההיסטורית, את אחיו ואת האומה הבריטית שסמכה עליו - אבל הוא עשה את זה למען האהבה. ככל שלמדנו להכיר את דיוויד יותר, נדמה היה שהסדרה מנסה למכור לנו אותו כגראמפי חביב, כזה שכמיהתו לתשומת לבה ואהבתה של משפחתו המנוכרת מוציאה ממנו פאסיב-אגרסיב מעורר סימפתיה. בשיאה של העונה החולפת הוא היה אף האוזן הקשבת והיועץ של אליזבת בבואה להכריע בשאלת יחסיהם של מרגרט ופיטר. והנה, במחי פרק אחד שמחביא בחכמה את הפאנץ' עד עמוק אל רבע השעה האחרונה שלו - מתגלה פרצופו האמיתי. כל מה שנראה היה חביב וקוטרי, מסתבר כחתרני, מסוכן ובוגדני.
3. "מסמכי מרבורג" הוא הכינוי שניתן לאסופת המברקים שנמצאה על ידי חיילים אמריקאים במהלך כיבוש העיירה הגרמנית ב-1945. מקורם בביקור שהסב מבוכה רבה לארמון המלוכה הבריטי באוקטובר 1937, אז התארחו הדוכס מווינדזור ואשתו וואליס סימפסון בבית הנופש של היטלר בעיירה ברכסטגאדן. הביקור כלל גם סיורים במחנות אימונים של ה-SS וכן בגרסאות מוקדמות של מחנות ההשמדה. על פי עדויות היסטוריות, הדוכס אף "מילא אחר כללי הטקס" והצדיע במועל יד במהלך הטקסים הרשמיים בהם נכח. מעבר לחמימות הרשמית שהרעיף המלך לשעבר על מארחיו הנאצים, הוא השמיע באוזניהם חיבה רבה לתפיסת עולמם. אסופת המברקים היא תולדה של התכתבויות בין דיוויד לבין בכירים נאציים כשר החוץ, יואכים פון ריבטרופ. הממשל הבריטי, בראשות וינסטון צ'רצ'יל, הובך מאוד ללמוד על המפגשים והחליט להרחיק את בן המלוכה מאירופה באמתלה של מינויו ל"מושל איי הבאהמה". המשטר הנאצי זיהה במהלך הזה הזדמנות לשנות את ההיסטוריה.
מסריו של דיוויד נעמו במיוחד לאוזניהם של בכירי הרייך השלישי, בראשם היטלר שצוטט כמי שהצר על הוויתור שלו על הכתר. כל אלה הובילו את ראשי המשטר להגות את "מבצע ווילי": תוכנית שבמסגרתה "ייחטפו" הדוכס ורעייתו במהלך ביקורם בספרד, בדרכם אל איי הבהאמה, ויוסתרו במקום בטוח בליסבון. בשלב השני תכננו הגרמנים להכתיר את דיוויד מחדש כמלך בתור שליט בובה, על חשבון אחיו. אף שהמזימה נכשלה, התכתובות בין הדוכס לבין עמיתיו בצד הנאצי רמזו כי הייתה לו ידיעה מוקדמת ואף אישור לנכונותו לקחת בה חלק. במכתבים טען דיוויד כי "הוא משוכנע בכך שלו היה נותר על כס המלכות, המלחמה הייתה נמנעת", ותמך בפשרה של שלום עם גרמניה. בציטוט הכואב ביותר לאוזניים בריטיות מתוך המכתבים נטען כי במהלך המלחמה החזיק הדוכס באמונה שהמשך ההפצצות הכבדות על מולדתו, "יקלו על אנגליה להיות מוכנה לשלום".
צ'רצ'יל הפציר בנשיא ארה"ב ב-1945, דווייט אייזנהאואר, למנוע את פרסום המכתבים מטעמים של "הפצת פרופגנדה נאצית", ולעכב אותו לפחות למשך עשור. אייזנהאואר הסכים לבקשה והמכתבים אכן ראו אור רק ב-1957. הדוכס מווינדזור הכחיש בכל תוקף את תוכן המברקים וכינה אותם: "פברוק מוחלט" ו"עיוות מכוער של המציאות". וואליס סימפסון עצמה הייתה מעורבת בשערורייה מביכה לא פחות מבחינה בריטית. בעוד בעלה מגויס לטובת המלחמה ומשמש כאיש קשר בין הצבא הצרפתי והבריטי, איתר המודיעין הבריטי תכתובות בין סימפסון לבין שר החוץ, ריבנטרופ, בהם העבירה מידע על פעילות ותנועות כוחות בריטיים וצרפתיים, אליהם נחשפה בזכות הקרבה לבעלה. לאחר שנשלחו ל"תפקידם החדש" באיי הבהאמה, ביקרו סימפסון ודיוויד מספר פעמים בארה"ב, וזכו לליווי צמוד של ה-FBI. בדו"ח שנכתב לאחר אחד מהם, ונשלח למנהל הארגון, ג'יי אדגר הובר, נכתב כי "אין ספק שהדוכסית ניהלה רומן עם ריבנטרופ, ושהחזיקה בטינה עזרה כלפי בריטניה לאחר שהגלתה אותה ואת בעלה".
4. אחד הדימויים החוזרים של "הכתר" הוא בדידותה של אליזבת בצמרת, בעיקר בהקשר של משפחתה הקרובה. מהטעם הזה ברורה המשיכה שלה להדרכה הרוחנית של גרהאם ולדמות האבהית (נניח) שהיא דיוויד. אחרי הכל, מדובר באח של אביה הנערץ, מלך לשעבר והאיש היחיד שהיה בנעליה ומכיר את חולשותיה. ניתן לראות בלבטים הללו המשך של עיסוק חתרני ומעניין שמציירת הסדרה מול מסורות דתיות. בטורים הראשונים שכתבנו על העונה היה זה מוסד הנישואים האבסולוטי, וכעת זו החובה לסלוח שאינה נתונה לערעור. אף שאין כל תיעוד ל"פגישות גאולה" שניהל דיוויד עם בכירים ועם אליזבת עצמה (והגיוני שלא יהיה, מאחר שמדובר בפורום מצומצם במיוחד), העובדה שאליזבת העריכה את דודה וגילתה כלפיו סלחנות רבה יותר מבני משפחתה, ידועה. ואף על כל אלה היא בחרה להפר את הציווי האלוהי, את אמונתה הנוצרית, ולסרב לבקשתו.
אפשר לראות בצעד הזה של אליזבת כמהלך מתריס או מעצים שהופך אותה להרבה יותר מטייטל של ראשת כנסייה, אבל נדמה ש"הכתר" מבקשת שוב להדגיש באמצעותה כמה אבסולוטיות אינה מחזיקה במציאות. כשם שלא כל הנישואים מאושרים וחייבים להימשך, כך גם המחילה לא יכולה להיות אוטומטית. בבחירה שלא לסלוח לדיוויד בוחרת אליזבת בנאמנות למדינתה, אבל בעיקר מציירת קו אדום של מעשים שאינם ראויים לכפרה. כל המטיפים וכתבי הקודש שבעולם לא הצליחו להתעלות על ערכים של כבוד ומוסר אנושי, כאלו שעבורם אין צורך בפרשנות או בספרים - רק בלב פתוח ושכל ישר.
עוד כמה קטנות
ג'ון לית'גו הענק חוזר לשבריר שנייה בפרק הזה כשהמסמכים נחשפים, ורק מוכיח כמה נוכחותו הנפלאה של צ'רצ'יל שלו הייתה חסרה לה.
קרב סלמנקה שמשחזר טומי על שולחנו במהלך ביקורה של אליזבת התרחש ב-1812, במסגרת "מלחמת חצי האי" - בה לחמה צרפת תחת נפוליאון בספרד ובעלות בריתה (ספרד, אנגליה ופורטוגל). במהלך הקרב גבר הצבא הבריטי-פורטוגזי בראשות הפילדמרשל ארתור ולסלי (הדוכס מוולינגטון) על הכוחות הצרפתיים בדרום סלמנקה. הקרב הפך לאבן דרך באמנות המלחמה בזכות תמרוני האיגוף שהפעילו הבריטים, שהפתיעו את הצבא הצרפתי והכריעו את הקרב. בסיומו נרשמו 13,000 אבדות בקרב הצבא הצרפתי, והוא נחשב לשלב משמעותי בדרך לכיבוש מדריד כחודשיים לאחר מכן.