עשרות בני משפחה וחברים השתתפו בהלוויתו של המשורר והסופר חיים גורי שהובא בצהריים (חמישי) למנוחות בחלקת יקירי ירושלים בהר המנוחות בגבעת שאול. מוקדם יותר הוצב ארונו של גורי, שהלך אתמול לעולמו בגיל 94, ברחבת תיאטרון ירושלים ומאות בני אדם הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.
נשיא המדינה ריבלין ספד לגורי בטקס האשכבה שנערך ברחבת התיאטרון: "הנה מוטלות גופותינו. פנינו שונו. איננו נושמים. חיים יקר, יותר מיממה עברה מאז שהלכת לעולמך וחסרונך נוכח כל כך. קיים כל כך. מוחשי כל כך. הנה לכבודך אנו מנסים להעמיד את המילים בשורות, לצחצח אותן, לגייס אותן, אך הן מסרבות. הן נשמעו בקולך, למי שאהב אותן יותר מכל, הן נשמעו לקולך, מסרבות להישמע לקולנו. בוקר בלי המשורר הלאומי שלנו. כן, היית המשורר הלאומי שלנו.
"משום חרדת הקודש שבה התייחסת לעם שלנו, לאומה שלנו, למדינת ישראל ולתפקיד שלך בה. נשאת את הלאום במילותיך. היית אוהב וכואב, מבקר חריף ונביא זעם, מאוהב וקנאי, נאמן בכל מילה, בכל מדרך רגל, בכל הנפת יד. שוררת כלוחם ולחמת כמשורר. דבריך יצאו תמיד מקרב לב. הקשבנו לך לא רק בגלל הרעות ובאב אל-ואד. ידענו שמי שכתב אותנו כך תמיד וקודם כל הוא בשר מבשרה של הארץ הזו, בשר מבשרה של האומה הזו. בשר מבשרו של העם הזה".
"רק לביקורת שלך הסכמנו להקשיב כי אתה היית תמיד כולך בתוך המציאות מאז אחוז בתוך כל ויכוח", המשיך ריבלין בדבריו. "בתוך כל אירוע. נטוע בתוך החיים כאן. בלי כניעה ובלי רתיעה, במסירות נפש. גורי יקר, חיים, פרקים שלמים בתולדות המדינה למדנו דרך העט שלך. גילמת פרקים שלמים של עמוד האש, שואה ותקומה, מלחמה ושלום. החיים העבריים הישראלים היו עבורך תמיד פלא שאיננו מובן מאליו, שיעור שיש ללמוד, מאבק שבו הטוב חייב לנצח. אנחנו למדנו את המציאות דרך המבט המתחדש תמיד, המתפלא תמיד, שלך.
בעולם שמעלה פרות קדושות על מזבח בכל שעה, בעולם שבו האישי הוא החשוב ביותר, היית לנו פאתוס. בעולם של שגרה, היית הכול חוץ משגרה. גם בשיריך האישיים ביותר זרמו בעורקיך מדינה ועם, עבר ועתיד. מעל הכול - הייתה הרעות. ההבנה שאנו חיים בזכות מי שרצו אל האש עבורנו. הידיעה שזכות קיומנו היא בעבודה הקשה להותיר אחרינו מדינה וארץ שיהיו ראויות לילדינו ונכדינו. מישהו עוד זוכר, חיים, שאתה תיווכת בין אנשי קדומים לבין ממשלת המערך? איני יודע כמה אנו כשירים למציאות בלעדיך. אני מבטיח שנמשיך להילחם נגד האויבים ובעד המולדת במסירות נפש. לא ניכנע ונעשה זאת תמיד כשאתה איתנו, כשאתה לצדנו, כי אי אפשר בלעדיך. אני מקווה שתמיד נהיה ראויים לזכרו".
המשוררת אגי משעול ספדה אף היא לגורי: "שירתך היא פסקול חיינו כאן. אכן היית עשוי מאותיות, משורר מכל הווייתך. נפשך נותרה נמרצת ואכפתית עד דמעות. משורר שלא הסתגר בגבולות דורו, מסתפק בהיותו זקן השבט, אלא פתוח וסקרן לשירה הנכתבת היום, עם כבוד גדול ועידוד למשוררים הצעירים ממנו. אפילו את פרס הציונות שסירבת לקבל ביקשת להעניק למשורר צעיר. מצחיק לתת לך פרס ציונות כי אתה הציונות ואתה הפרס שלה. התחדשת ללא הרף, משטה בנו ללא הרף עם שמות ספריך. הגעת לשיאים של שירה אישית. כמה כאבה לך בשנים האחרונות הארץ וכמה קשה לך היה לעכל את האלימות, גסות הרוח, העוולות. מרגיש, כואב וכותב את מלחמת האזרחים הפנימית שלך. לעולם לא אשכח איך עמדת בשער הגיא, לוחם את מלחמתך האחרונה ושר בקול דומע את באב אל-ואד עם בני דורך שעוד נותרו".
בתו של גורי, יעל, קראה בדמעות את השיר "קץ האב" של נתן אלתרמן לזכרה של אביה, ששורותיו האחרונות הן:
"היפרדי. כי בא סוף. הוא מביט בך. עד קץ
נוצצו אישוניו החיים.
כי האב לא ימות. כי האב הוא לאין קץ.
כי שאולה ירד חיים."
ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ספד: "היום גורי שב לאדמת ירושלים שעליה לחם. כאן קבע את מושבו, מאז לימודיו באוניברסיטה וכאן הקים את ביתו עם אשת נעוריו, עליזה, וכאן גידל את ילדיו. כאן הוא מוצא את מנוחתו. פגשתי את גורי מספר פעמים ותמיד התרשמתי מכובד הראש, מהמילים החודרות ומצד שני מהנועם והצניעות שלו. דבריו תמיד היו מעט המחזיק את המרובה. בזמן שדיבר היה אפשר להרגיש הדרת כבוד. כל מי שהקשיב לו הבין שהוא ראה דבר או שניים בחייו. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. גורי היה יקר לירושלים וירושלים הייתה יקרה לו. מעבר לשירים ולאוצר התרבותי העצום, מה שיישאר לנו מגורי הוא המורשת של מי שנלחם למען עתיד המדינה והעיר הזו. נמשיך להילחם גם את מלחמותיך, גורי, למען עתיד טוב יותר בירושלים ובמדינה כולה".
חיים גורי נולד בתל אביב ב-9 באוקטובר 1923. הוא למד בביה"ס כדורי למרגלות הר תבור והיה בן כיתתו של יצחק רבין ז"ל. בהמשך הצטרף לפלמ"ח ואף השתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס. בשנת 1947 שהה בשליחות "ההגנה" במחנות העקורים בהונגריה, ופעל בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. במלחמת העצמאות לחם כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום. במלחמת ששת הימים השתתף בקרב על ירושלים כמפקד פלוגה ובמלחמת יום הכיפורים היה קצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בחצי האי סיני.
גורי פרסם יותר מ-12 ספרי שירה, 10 ספרי פרוזה, רשימות ועדויות עיתונאיות, וגם תרגומי שירה צרפתית, פרוזה ומחזות. ספרו הראשון, "פרחי אש", שיצא בשנת 1949, התקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממייצגיה הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות. שיריו של גורי מהווים חלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי. בין יצירותיו: "באב אל וואד", "הנה מוטלות גופותינו" ו"הרעות".
אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית בירושלים העניקו לגורי, כל אחת, תואר דוקטור של כבוד. בנוסף הוא אזרח כבוד של העיר תל אביב ו"יקיר ירושלים". בשנת 1975 קיבל מעיריית תל אביב את פרס ביאליק לספרות ובשנת 1988 קיבל את פרס ישראל לשירה.
