הימים שלאחר הפיגועים במגדלי התאומים הולידו שלל סיפורים ראויים לציון, והנה אחד הבולטים שבהם: סיפורה של אחת היחידות האמריקאיות הראשונות שנשלחו לאפגניסטן כדי למגר את הטאליבן, ואיחדה כוחות עם בני ברית המקומיים. יחדיו הם יצאו עמוק לתוך האזורים ההרריים של המדינה, בהם אי אפשר לנוע באמצעי תחבורה מודרניים, ולכן נאלצו החיילים האמריקאים לנטוש את הכלים שהורגלו אליהם, ועברו לרכוב על סוסים, ממש כאילו היו במלחמת העולם הראשונה. כל זה לא מנע מאותה יחידה להשלים את משימתה, עם מקסימום הישגים ומינימום אבידות. בקיצור: הישג הירואי, כנגד כל הסיכויים, והחומר ממנו עשויים סרטים.
היה ברור, אם כך, שהסיפור הזה ישמש בסיס לסרט, וזה אכן קרה ב"12 לוחמים" הטרי, שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע. השאלה היחידה היא לא למה זה קרה אלא איך זה לקח כל כך הרבה זמן - יותר מעשור וחצי עברו בין האירועים עצמם לגלגול הקולנועי שלהם. תשובה אפשרית היא שזהו פרק הירואי בתולדות המלחמה באפגניסטן, ועד כה הקולנוע האמריקאי התמקד בעיקר בסיקור כישלונותיה. כעת, ייתכן שהגל הזה מיצה את עצמו ופינה מקום לתוצרים קצת פחות ביקורתיים, וזה בלשון המעטה - שכן הדרמה המילטריסיטית הזו נראית לא פעם כתשדיר תעמולה.
את הסרט הפיק ג'רי ברוקהיימר, אחד שבאמת ובתמים ראוי לתואר "מפיק אגדי" ומי שרשימת הלהיטים שלו משתרעת מ"השוטר מבברלי הילס" ועד "שודדי הקאריביים". את שרביט הבימוי הוא הפקיד בידיים הרבה פחות מפורסמות, של ניקולאי פוגלסיג, צלם מלחמות דני שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי. למרות ניסיונו בשדות הקרב, הקולנוען הטירון לא מצליח להוכיח כאן את עצמו.
למעשה, מזמן לא נראתה על המסך עבודת בימוי כל כך דלה וחסרת השראה. "12 לוחמים" מתגלה כלא יותר מאסופה של סצינות גנריות וסתמיות, המחוברות יחדיו כשמיכת טלאים, והתוצאה לרגע אינה מתעלה מעל רמה של פרק בינוני בסדרת טלוויזיה סוג ב'.
גם התסריט כושל: יש בו דמויות רבות, הן של חיילים אמריקאים והן של בני הברית האפגנים, אך אנחנו לא באמת זוכים להכיר כמעט אף אחת מהן, והסרט לא מצליח לעורר עניין בגיבוריו ולגרום לנו להזדהות עמם. גם כמעט ואין בו קונטקסט, לא לגבי המציאות האפגנית ולא בכל הקשור לאפיזודות הפחות מוצלחות של הנוכחות האמריקאית באפגניסטן - אבל זו ככל הנראה בחירה מודעות ומכוונת של "12 לוחמים".
אם כך, הסיבה היחידה שהתוצר הבינוני מינוס הזה ייזכר היא בשל היותו ציון דרך: אחד הסרטים האמריקאים הראשונים והיחידים שהתייחסו באופן חיובי למלחמה באפגניסטן. ייתכן גם שתהיה בו תועלת בתור כלי עזר במערכי שיעור על אסטרטגיה צבאית, או למפקדים שיבקשו לעורר השראה בחייליהם, גם בישראל כמובן.
מעבר לכך, "12 לוחמים" בעיקר מיטיב לבזבז את הכישרונות של השחקנים המשתתפים בו. בהם, טרוונדה רודס שרק בשנה שעברה כיכב ב"אור ירח" ועכשיו מוצא את עצמו עם שורה קצת פחות מחמיאה ברזומה; מייקל שאנון, אותו אפשר לראות השנה גם ב"צורת המים" המוביל במספר המועמדויות לאוסקר; טיילור שרידן, מי שהיה חתום לאחרונה כתסריטאי-במאי על "רוחות קרות" המהולל; ונביד נגהבן, הזכור לנו גם מ"באבא ג'ון" הישראלי דובר הפרסית, וכאן מגלם את מפקד הכוחות של בני הברית האפגנים, שאגב משמש כיום כסגן נשיא אפגניסטן.
לכל בעלי המלאכה המוכשרים האלה אין ממש עם מה לעבוד פה. היחיד שיש לו בשר לנגוס בו הוא כריס המסוורת', המגלם את מפקד היחידה האמריקאית. כיאה לשמה המקורי של דרמת המלחמה, "12 Strong", הדמות שלו חזקה, והשחקן שידוע בעיקר כגיבור העל תור מוכיח כאן כי הוא מסוגל להנפיק תצוגות מלאות עוצמה גם בלי מסיכה. אך לא די בכך כדי להציל את "12 לוחמים" משאר פגמיו. מסרט עם שם כזה, אנחנו מצפים להרבה יותר מאשר לוחם מצטיין אחד.
