פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תגיד משהו: האלבום החדש של ג'סטין טימברלייק הוא מגלומניה ריקה

      השיר "Say Something", הטוב מבין שלושת הסינגלים שקדמו ל-"Man of the Woods", מצביע על הבעיה הכי גדולה של ג'סטין טימברלייק. בפזמון, כשהוא שר ש"כולם מצפים שאגיד משהו", הוא די יורה לעצמו ברגל, פשוט כי לאורך האלבום כולו הוא לא אומר כלום

      ג'סטין טימברלייק (יח"צ)

      תעשיית המוזיקה עברה לאחרונה לפסים קצת נואשים כדי למכור. דוגמאות לכך, מאמריקה ועד ישראל, לא חסרות. החל מטיילור סוויפט שסירבה להוציא את אלבומה האחרון לשירותי המוזיקה הדיגיטליים במשך כמה שבועות כדי להכריח אנשים לקנות את הדיסק הפיזי, וכלה בחברת פונוקול המקומית, שיצאה עכשיו בבקשה למימון המונים כדי להוציא ברימאסטר חדש את הקטלוג של לא פחות מאריק איינשטיין.

      גם האלבום שבסוף השבוע הקרוב יכריזו עליו יחצני חברת התקליטים של סוני מיוזיק כהצלחה אדירה, נאלץ להשתמש במניפולציות. מדובר ב-"Man of the Woods", האלבום החדש של ג'סטין טימברלייק. הכותרות בטח יצהירו שג'סטין הוא עדיין כוכב הפופ הכי גדול ועצום בעולם. ההוכחה לכך, הם יגידו, היא שהאלבום החדש שלו הצליח למכור מעל מיליון עותקים בשבוע, בעידן שאלבומים לא מוכרים מיליון עותקים בשנה.

      העניין הוא שלמרות המספרים שיציגו לנו, "איש היערות" הוא בעצם כישלון. הסיבה שבכל זאת האלבום הרביעי (או החמישי, תלוי אם מסתכלים על אלבומו הקודם כאחד או שניים, בגלל שיצא בשני חלקים) של טימברלייק יעשה מספרים יפים, היא שהלילה (ראשון), יומיים אחרי צאתו, טימברלייק יופיע במחצית של הסופרבול. ההופעה במשדר הנצפה ביותר כל שנה בארצות הברית, זה שרואים אותו למעלה מ-110 מיליון אנשים, שווה הרבה מכירות. תשאלו את ליידי גאגא, שההופעה שלה שנה שעברה הצילה את הקריירה שלה.

      וכאן אנחנו נכנסים לצהוב. הסיפור הוא שהאלבום של טימברלייק היה אמור לצאת כבר בחודש דצמבר. רק שמישהו, לא בטוח אם בסביבתו של טימברלייק או של סוני מיוזיק, הבין שיש כאן אלבום לא טוב שצפוי להיכשל. מה עושים בכל זאת? מזיזים את תאריך יציאתו ליומיים לפני ההופעה בסופרבול. זה לא יהפוך את האלבום מגרוע לטוב, אבל זה יעזור קצת למספרים.

      ג'סטין טימברלייק (יח"צ)

      הסימנים המוקדמים כבר מעידים על כך ש"איש היערות" הולך לכיוון לא טוב. טימברלייק שיחרר בחודש שקדם לצאתו שלושה סינגלים מהאלבום, כולם לא הרשימו במצעדים. הראשון, "Filthy", הוא קטע אלקטרו מיושן ומבולבל עם יותר מדי רעיונות לא קשורים בתוכו. השני, "Supplies", בהפקת פארל וויליאמס הוא קטע שמתאמץ מדי להישמע קול, עד שהוא נשמע מטופש. "יש לי אספקה", טימברלייק שר שם שוב ושוב, כאילו הוא איזה תיכוניסט מתלהב שמסדר את החבר'ה שלו.

      השלישי, "Say Something" עם אמן הקאנטרי כריס סטפלטון, הוא הטוב משלושת הסינגלים, אבל גם לו חסר משהו. זה קטע אמריקנה גרובי, שאמנם זורם טוב באוזן אבל גם מצביע על הבעיה הכי גדולה של טימברלייק. בפזמון, כשהוא שר ש"כולם מצפים שאגיד משהו", הוא די יורה לעצמו ברגל, מפני שלאורך האלבום כולו טימברלייק לא אומר כלום.

      ג'סטין טימברלייק (יח"צ)

      כאילו, באמת. טימברלייק הוא גבר בן 37, אבל כמקשיבים לשירים שלו באלבום החדש אין שום תובנה של גבר שאמור להיות בשיאו. מעבר לזה, זה נשמע כמו גיבובי שטויות של נער מפונק ולא מתוחכם. טימברלייק שר על עצמו, אבל לא בקטע מנתח ומתוחכם, למעשה הוא רק חושף עד כמה הוא רדוד. בשיר "Waves", לדוגמה, הוא שר לאהובתו: "בואי ניסע לאי, כמו בשנה שעברה. נתפוס וייב טוב ויש שם מזג אוויר חלומי. נלך לספא ונעשה זיקוקים". רציני, אלו המילים, וזה לא רק בשיר הזה. כל קטע שעוברים באלבום נשמע יותר אינפנטילי מקודמו. דוגמאות? השיר "Sauce" מתחיל במונולוג. "מיץ (Juice). מיץ הוא זמני. כל אחד יכול לקנות מיץ. אני מתכוון, אפשר להגיד על מישהו, בגלל שיש לו מכונית יפה, שיש לו מיץ. זה משהו שבא והולך. אבל הרוטב - הרוטב הוא לנצח". WTF.

      די ברור מהאלבום שטימברלייק מחזיק מעצמו. הקריירה שלו מעידה שיש לכך הצדקה, אבל באלבום הזה הוא הגזים בצורה יוצאת דופן. הקטע העשירי באלבום, "(Hers (Interlude" הוא הביטוי המוחלט לכך. מדובר בקטע באורך דקה, שהופק ונוגן כולו על-ידי טימברלייק לבד. מה שכן, את הקטע לא הוא שר, מדקלמת אותו אשתו, השחקנית ג'סיקה ביל. למרות שהקטע קצר, ביל מדקלמת שם סוג של מונולוג די ארוך, שמספר את מה שהיא מרגישה כלפי ג'סטין. "כשאני לובשת את החולצה שלו", ג'סיקה לוחשת, "זה מרגיש כאילו העור שלו על שלי... זה גורם לי להרגיש אישה, זה גורם לי להרגיש סקסית, זה גורם לי להרגיש שאני שלו". הדבר הזה יכול להיות קטע אינטימי חמוד בין בני זוג, אבל אז, במבט על הקרדיטים, מגלים שבכלל ג'סטין כתב לג'סיקה את הטקסט. פתאום מה שאמור היה להיות הצהרה אינטימית אותנטית, הופך לבדיחה מגלומנית, די דוחה, יש להוסיף.

      באופן מפתיע, דווקא אחרי הקטע הזה האלבום משתפר קצת. קטעים כמו "Flannel", "The Hard Stuff" ו-"Montana" הם שירי פופ שקטים יפים עם אלמנטים של גרוב, דיסקו חללי וקאנטרי, שהתחושה היא שהם קצת יותר מתאימים לטימברלייק של היום. גם הקטע הסוגר, "Young Man" שמושר על בנו בן השנתיים (וגם מסמפל אותו), מחזיר את טימברלייק לפסים קצת יותר אנושיים ביחס למפלצת שאליה הפך את עצמו בתחילת האלבום.

      בסופו של דבר, יותר מכל "Man of the Woods" הוא אכזבה אמנותית. חמש השנים שעברו מאז האלבום הקודם של טימברלייק יצרו ציפייה שיחזור עם אלבומו הגדול ביותר. הפעילות שלו בתקופה הזו האלו רמזה שכך הולך להיות. זה התחיל בפסקול הגרובי המצוין שהפיק לסרט "טרולים" ונמשך כמובן עם שני הסינגלים המדהימים שהוציא בחמש השנים האלו. הדואט עם מייקל ג'קסון, "Love Never Felt So Good" והפצצה מ"טרולים" "Can't Stop the Feeling!". כל אלו רמזו על כך שטימברלייק בדרך להיות הזמר הלאומי של אמריקה. גם בסופרבול חשבו ככה והחליטו שהוא מספיק איקוני להצטרף לרשימה הענקים שהופיעה שם בשנים האחרונות - U2, הרולינג סטונס, סטינג, מדונה, ביונסה, ברוס ספרינגסטין וקולדפליי. האלבום החדש מוכיח שהוא לא ממש שם.