ג'ייני קרופורד, אישה אפרו-אמריקאית ממוצא מעורב, נולדה לתוך ארה"ב של ראשית המאה העשרים וגדלה תחת חסותה של משפחה לבנה; היא וסבתה? מתגוררות בבקתה שנמצאת על שטח ביתם של משפחה לבנה. האם נעלמה זמן קצר לאחר הלידה והסבתא מטפלת בילדים הלבנים ובנכדתה, ג'ייני. האם, שנולדה בעצמה בעקבות אונס שבוצע על-ידי גבר לבן, נאנסה גם היא על-ידי גבר לבן וכך נולדה גיבורת הרומן - ג'ייני. בבגרותה ג'ייני נישאת ועוברת עם בעלה לגור באיטונוויל; עיירה המאוכלסת כולה על-ידי שחורים. הרומן "עיניהם צופות באלוהים" של זורה ניל הרסטון, שבהתחלה נותן את הרושם שיעסוק במאבקו של האדם השחור באדם הלבן, מתפרט לרזולוציות גבוהות יותר ומציג שכבות נוספות של עליונות ונחיתות במשחק הזה: תתי-המעמדות שבתוך החברה השחורה, ומעמד האישה השחורה בארה"ב של ראשית המאה העשרים.
יריית הפתיחה של חייה של ג'ייני נשמעת כאשר בגיל שש היא רואה לראשונה את עצמה בתצלום, בו היא עומדת לצד הילדים הלבנים שאיתם גדלה - רק באותו רגע היא מבינה לפתע שהיא שחורה. הרגע הזה ממחיש את הניכור והריחוק שלה מהגדרתה. באופן יחסי, התמזל מזלה וחייה התגלגלו באופן שאפשר לה לא להרגיש 'שחורה'. נחסכה ממנה תחושת הנחיתות שהחברה האמריקאית של העת ההיא הטמיעה עמוקות באדם השחור, תחושה שקשה להשתחרר ממנה. נסיבות חייה של ג'ייני העניקו לה כמה יתרונות יחסיים: הגנים הלבנים שקיבלה בעל כורחה מאביה - גוון עור יחסית בהיר ושיער בעל מרקם שונה משל חברי הקהילה השחורים. העובדה שהיא גדלה לצד ילדים לבנים שידרה לה דבר-מה על עצמה - הדבר לא הכריח אותה להתייחס לעצמה לפי צבעה. היא גם זוכה ליהנות מהבגדים האיכותיים של הילדים שהאדונית הלבנה מעבירה לה, בגדים שעוררו את קנאתם של חבריה השחורים מבית הספר. מאפייניה ה'לבנים', שנתפשו על-ידי הקהילה השחורה כסממנים של עידון, הביאו אותם לשדר לה ללא הרף, במילים ובמעשים, שהיא אצילה ששייכת למעמד גבוה יותר.
אך האצילות שיוחסה לג'ייני מעוררת אי-נוחות מסוימת. מראשית הרומן ג'ייני עושה רושם של אישה שאינדיבידואליות ואותנטיות חזקות בוקעות מתוכה, אך במהלך הקריאה מתחוור כי אותה איכות פנימית (או לא פנימית) למעשה הולבשה עליה כל העת מבחוץ: בעל כורחה ג'ייני זוהתה עם קאסטה גבוהה יותר בחברה השחורה. העליונות הזו ש'מבחוץ' צורמת גם לקוראות ולקוראים, משום שהיא התאפשרה בגלל נסיבות ואינה תוצר פנימי, אוטונומי ובלתי-תלוי של האישיות. לו היה מדובר בילדה שחורה רגילה, שהייתה קמה ויוצרת את עצמה כשוות-ערך, מכלום, מבלי לבקש רשות מאף אחד, וככה מבטלת את תחושת הנחיתות שהחברה הטמיעה בה - היה מדובר בדמות הרבה יותר מעוררת כבוד ויראה. בקיצור, הגורל במקרה הזה הוא לא נובע מהאופי אלא היתרונות שבמוצאה המעורב.
אך בין אם האינדיבידואליות החזקה של ג'ייני היא תוצר של פריבילגיות או לא, בסופו של דבר היא לוקחת אחריות על גורלה ומשנה אותו. שלוש פעמים היא עוזבת את מסגרת-החיים שבה היא מצויה כדי להשיג את הדברים החשובים לה, מתוך עמדה של ערך עצמי גבוה. היא לא מפחדת לקום ולפנות למסלול-חיים שונה שיעניק לה אפשרויות חדשות. במהלך מסע הכיבושים הזה היא מורדת בשורה ארוכה של מוסכמות: מסרבת להישאר בתוך נישואים נטולי-אהבה; מסרבת לקבל על עצמה אורח חיים של עובדת-אדמה; לקבל אורח חיים של אישה מכובדת שכולל בעיקר צייתנות, שתיקה וריחוק מהחיים הציבוריים; היא מסרבת להסתפק בזוגיות עם גבר שאינו מאפשר לה לדבר, לשחק, לצוד, לדוג ולצאת למסעות ולבילויים. היא אף מצליחה לגבש לעצמה הון כספי מסוים, שמאפשר לה חופש פעולה וחופש בחירה.
דבר נוסף שמייחד את ג'ייני משאר הדמויות ברומן הוא יכולת הביטוי שלה; היכולת להעניק מילים למחשבות ולרגשות, לבטא אותן בקול רם ולתרגם אותם למעשים; לנווט את דרכה בעולם, לספר את הסיפור. אך העיסוק של הסופרת זורה ניל הרסטון בסוגיית ה'קול' והדיבור הוא ברובו עודף; היא מציגה באופן תכוף וגלוי מדי את הקשר שהיא קושרת בין קול לכוח, השפעה ועצמיות. היא עוסקת ב'קול השחור' גם מתוך שאיפה להשמיע את הדיאלקט ואת נגינת הדיבור השחורים באמצעות מיתרי הקול של איטונוויל, פלורידה, כשם שהיא שואפת לבצע מהלך פוליטי של 'השמעת הקול' - מהלך שצובר תאוצה בימינו כאקט של כינון עצמיות וכזעקת הכאב של הגורל השחור.
למרבה הצער, ההשקעה היתרה של הרסטון בהצגת הקול והדיבור באה על חשבון הענקת עומק ממשי לדמויות; הדמויות בנויות באופן ילדותי, רובן מקרינות תכונה אחת מרכזית ונושאות תפקיד יחיד בסיפור. הרסטון לא סומכת על קוראיה שיבינו את הרעיונות שביקשה להביע ברומן הזה; היא משמיעה בו את מסריה במפורש, ובתדירות גבוהה מדי שגורמת למסריה להישמע פחות כמו עבודת-עומק ספרותית ויותר כמו צעקה בהפגנה. הרסטון היא אמנם אחת הסופרות האפרו-אמריקאיות הראשונות שעלו אי-פעם על בימת הפרוזה העולמית והשמיעו את הקול השחור - אך היא מאכילה את קוראיה בכפית, והתוצאה היא רומן מגויס, ולכן בוסרי. הספר, שפורסם לראשונה ב1937, והיה בפירוש פורץ דרך בזמנו, אינו עומד במבחן הזמן משום שהקריאה בו כיום, בחברה שהיא אמנם שונה, אך הוא עדיין רלוונטי בה מבחינה פוליטית, אינה מעוררת הזדהות ובעקבות כך גם המסר מחוויר.
למרבה האירוניה, המהלך הכי חזק ברומן מופיע דווקא מחוצה לו - ב'דבר המחברת' שבסופו; בטקסט הקצר שבסוף הספר מספרת הרסטון באופן נוגע ללב ומעורר התפעלות על תפיסתה את 'שחורותה'. חווייתה האישית כאישה שחורה הצועדת בגאווה על השדרה השביעית בהארלם-סיטי. האיתנות והעוצמה שבמילים שלה זוהרות כמין המלכה-עצמית. התחושה האותנטית העמוקה של האצילות השחורה שבוקעת ממילותיה הפרטיות - זוהרות במלוא יופיין דווקא שם, משום שהן פורצות מתוך הלב הפועם ומתוך הבשר למוד-הסבל של הרסטון עצמה, שנושאת על גבה היסטוריה כאובה אבל לוקחת את גורלה בידיה, מתוך ההבנה שרק היא יכולה לברוא את עצמה כאצילה.
"עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון. מאנגלית: רעות בן יעקב. הוצאת הכורסא