פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההופעה של יוני רכטר והפילהרמונית הצליחה לנצח את מחוגי הזמן

      אף שהוא נחשב לאחד היוצרים החשובים במוזיקה הישראלית, יוני רכטר מעולם לא הפך לכוכב בזכות עצמו. שיתוף הפעולה שלו עם הפילהרמונית ועם שמות כמו מארינה מקסימיליאן, מוציא ממנו את המיטב. מי שחזו בהופעה אמנם חשו בחוסר אחידות, אבל גם בגעגוע מלטף ונוגע ללב

      יוני רכטר והפילהרמונית (יח"צ , יוסי זליגר)
      תמיד הרגיש נוח להיות כינור שני. יוני רכטר בהופעה עם התזמורת הפליהרמונית בהיכל התרבות (צילום: יוסי זליגר)

      לו מפת המיינסטרים של המוזיקה הישראלית הייתה לוח קליעה למטרה, יוני רכטר היה חץ שממוקם בעיגול האדום שבמרכז. אין שום דבר רע שאפשר להגיד עליו: הוא מלחין מצוין, מהטובים שהיו פה, שיתף פעולה עם עמודי התווך של התעשייה ויחד איתם יצר שירים שנחרתו בזיכרון. מצד שני, הוא מעולם לא נסק לגבהים בזכות עצמו. גם בימי השיא של "כוורת" הוא לא היה רוק סטאר ומעולם גם לא התיימר להיות כזה, תמיד הרגיש נוח יותר להיות כינור שני.

      לאורך 189 סנטימטרים מתנשא רכטר. כשהוא עולה לבמה, גם בגיל 66, הוא עדיין זקוף, רזה, נראה מצוין ובעל אותו קול נעים מלפני ארבעה עשורים. זה מאוד לא טריוויאלי עבור אמנים בעשור השביעי לחייהם. ההליכה בתלם עשתה לו טוב, ואת הטוב הזה הוא חלק אתמול בהופעה המשותפת עם התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות.

      יוני רכטר והפילהרמונית (יח"צ , יוסי זליגר)
      ההופעה אמנם סבלה מחוסר אחידות, אבל עדיין פרטה על המיתרים הנכונים (צילום: יוסי זליגר)

      יש בעייתיות עם הציפיות מאמן שמייצג את המיינסטרים, במיוחד כשהן מתפרשות על פני כל כך הרבה שנים. במקרה כזה הן לא יכולות להיות גבוהות וגם לא נמוכות, יש רק רף מסוים שצריך לעמוד בו. העניין הוא שגם עמידה בציפיות היא הישג לא מבוטל. עם למעלה מ-20 שירים שהולחנו במשך יותר מארבעה עשורים, רכטר, בסיוע אילן מוכיח שניצח על התזמורת, בכל זאת הצליח להפעים. זו הייתה הופעה יפה ועדינה, שסבלה אמנם מחוסר אחידות ולא נסקה לגבהים, אבל עדיין פרטה על המיתרים הנכונים וליצור תחושת געגוע.

      ההופעה החלה עם נגינת פסנתר נטולת שירה של "עטור מצחך", נמשך עם "בלעדייך" ו"ראיתי שמש", ואז הגיעו שתי התוספות שסייעו לערב להפוך למוצלח. תחילה עלתה מארינה מקסימיליאן עם ביצוע נהדר ל"כלים שלובים" ואחריה רונה קינן עם "נמה יפו". הבחירה בשני הקולות הנשיים הללו הייתה טובה בעיקר בשל הניגוד ביניהן. מקסימיליאן נושמת שירה, משקיעה בכל תו ומבצעת בשלמות את המעבר מקול מעושן לצליל צלול ומלטף. יש לה פאתוס ואופי של דיווה שלחלוטין משחקים לטובתה. קינן היא ההפך הגמור, פשוט זורמת עם הקצב ומשתלבת בטבעיות ובצניעות עם המוזיקה, היא מעולם לא הייתה כוס התה שלי, אבל קשה להתווכח עם איכויות השירה ויכולות ההשתלבות המוזיקלית שלה.

      מלבד מקסימליאן וקינן עלו לבמה גם אלון אוליארצ'יק, איתי פרל ויעל צבי, כשמאיר פניגשטיין מבליח עם סיפור פוגי טרחני ומיושן ועדיין משעשע. פרל ואוליארצ'יק שרו יחד את "ערב עירוני" בהרמוניה עם התזמורת, אבל לא הצליחו להגיע לקמצוץ מהריגוש שפיזר יוסי בנאי בגרסת המקור. באופן כללי, רוחם של בנאי, עלי מוהר ואריק איינשטיין ריחפה לא מעט באולם, כשכמעט כל השירים נקשרו באחד מהם לפחות. געגוע כבר אמרנו?

      יוני רכטר והפילהרמונית (יח"צ , יוסי זליגר)
      כמעט בכל שיר ניתן היה לחוש את הגעגוע (צילום: יוסי זליגר)

      לאחר שיצאו להפסקה חזרו רכטר והתזמורת לבמה בטון מינורי יותר. זה היה החלק החלש יותר של ההופעה והוא כלל לא מעט קטעים משמימים, אבל היה שווה לצלוח את השלב הזה כדי להגיע לסיום. רכטר שר עם קינן את "צער לך וצער לי", שיתף פעולה עם הזמרים האורחים בגרסה מרובת שפות ל"הילדה הכי יפה בגן" (שירה של מקסימיליאן ברוסית היא תמיד חוויה), רשם ביצוע נפלא ל"שוב היא כאן" וקינח יחד עם שאר הזמרים במחרוזת של שירי הילדים המוכרים מהסבנטיז והאייטיז.

      זו מראש לא הייתה הופעה שנועדה לשלהב, אלא כזו שעושה טוב על הלב. התמסרות לקלידים של רכטר היא כמו נסיעה לילית על כביש ריק - נעימה, רגועה ונטולת תחושת זמן. לפני 40 שנה הלחין מוכיח את נעימת הפתיחה המיתולוגית של "עוד להיט", תוכנית הקליפים ששימשה אכסניה לרבים מהשירים של רכטר. שיתוף הפעולה בין השניים בהיכל התרבות אתמול היה עוד הוכחה לכך שמוזיקה טובה מנצחת את מחוגי הזמן.

      יוני רכטר והפילהרמונית (יח"צ , יוסי זליגר)
      הופעה רגועה ונטולת תחושת זמן (צילום: יוסי זליגר)