את הראיון המעמיק שנתנה לניו יורק טיימס בשבוע שעבר, סיימה אומה תורמן בשיעור הכי חשוב שלמדה ב-47 שנותיה ואותו היא שמחה להעביר עתה הלאה: ההבנה שהחברה יצרה התניה בין אהבה ואכזריות וחינכה אותה ושכמותה להאמין כי אם מישהו מתאכזר אליהן, הרי שהוא מאוהב בהן עד אין קץ וזו דרכו לבטא את חיבתו. הדור שלנו, סיכמה, צריך למחוק את הקונבנציות החברתיות הללו.
האמירות של תורמן מהדהדות גם ב"אני, טוניה", המדובר והמוערך שעלה כאן בסוף השבוע, אך מובן שצילומיו הושלמו לפני הראיון עם הכוכבת וגם טרום תנועת ה-Times' Up, כך שיוצריו ויוצרותיו לא התכוונו לכך.
הסרט מתרחש בתחילת שנות התשעים, תקופה בה הפופולריות של ההחלקה על הקרח היתה בשיאה, והקהל האמריקאי עקב בעניין אחר היריבות בין שתי המחליקות המצטיינות במדינה. אחת מהן, ילדת השמנת ננסי קריגן, שימרה היטב את היוקרה האליטיסטית של הספורט הזה. אך השנייה, טוניה הרדינג, כאן בגילומה של מרגו רובי, הגיעה מן המיץ של הזבל של המדינה. היא התנהגה והתלבשה בהתאם, ודבר זה כמובן לא מצא חן בעיני עסקני הענף, שחששו כי תפגע בתדמית שלו.
הדרמה הביוגרפית הזו, שמהולים בה אלמנטים של קומדיה שחורה, מתמקדת בהרדינג ומציגה לנו את סיפורה מילדותה וצעדיה הראשונים בענף. כך מתברר לנו כי ברוח הדברים של תורמן, גם היא בילתה את חייה מוקפת בקרובים ויקרים שייסרו אותה בשוטים ובעקרבים וטענו כי זה בא מאהבה. בתחילה היתה זו אמה, שרדתה בה בתירוץ כי רק כך תתחשל להיות ספורטאית מצטיינת, ולאחר מכן בן זוגה, שהתעלל בה והכה אותה אבל גם שכנע אותה כי היא לא יכולה בלעדיו.
מעגל האלימות הזה הגיע לשיאו באחד האירועים הכי סנסציוניים בארצות הברית של שנות התשעים: מעט לפני אולימפיאדת החורף ב-94, בשעה שקריגן המשיכה לקבל יחס מועדף, אותו בן זוג אלים יצא יחד עם חברו הטוב לתקוף אותה בתקווה להשביתה מפעילות. המטרה היתה לפנות בכך את הזירה להרדינג, שעד היום לא ברור מה היתה מידת המעורבות שלה בפעולה המטורפת, אם בכלל ידעה עליה, אך בטוח שכתוצאה ממנה היא ספגה השעייה לכל החיים (כל אלה, כמובן, לא ספוילרים, שהרי הסרט מבוסס על אירועים ידועים שהתרחשו).
הפרשה הזו הסעירה את ארצות הברית ולמעשה את העולם כולו בזמן אמת, ורבות דובר בה מאז. "אני, טוניה" מנסה לשים את הדיון סביבה בהקשר רחב, ולתאר את גורלה של הרדינג כפועל יוצא של הסיטואציה לתוכה נולדה. קודם כל, למרות כישוריה ויכולתה לבצע תרגילים שאף אחת אחרת אפילו לא העזה לנסות, לא היו לה סיכויים לזכות במדליות זהב, כי ענף ההחלקה על הקרח בחיים לא היה מחבק וויט-טראשית כמוה. חשוב מכך, כפי שהגיבורה בעצמה מעידה במהלך הסרט, אלימות זה הדבר היחיד אותו הכירה כל החיים: אז אם כך, איזה עוד סיום יכול היה להיות לסיפור הזה? התקרית הברוטלית, למשנתה של הדרמה הזו, היתה תולדה בלתי נמנעת של כל מה שהמחליקה חוותה לפניה.
הרדינג סבלה מדיכוי כפול, הן בשל היותה אשה והן בשל היותה מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ו"אני, טוניה" מיטיב להשתמש בסיפור האישי המסוים שלה כדי לדון בתופעות רחבות יותר: השיטה המעמדית בארצות הברית והפערים החברתיים בה, הנורמליזציה והרומנטיזציה של האלימות נגד נשים עליהן גם אומה תורמן דיברה ועוד שלל נושאים. הסרט אף מפנה אצבע מאשימה כלפי התקשורת שחיממה ככל האפשר את היריבות בין המחליקות על הקרח, ואז צקצקה בלשון כשקיבלה את מנת הדם לה פיללה.
כל הנושאים הללו מוצגים בצורה רהוטה בתסריט השנון של סטיבן רוג'רס, בעל מלאכה מנוסה שעד כה הוציא תחת ידיו עבודות בינוניות ומטה וכאן מפתיע לטובה. את חומרי הגלם המוצלחים שלו הביא אל הבד הבמאי קרייג גילספי, מי שדווקא הותיר רושם טוב בעבר, עם יצירות מיוחדות ומעניינות כמו "מר וודקוק" ו"לארס והבחורה האמיתית". כאן הוא עושה קפיצת מדרגה נוספת, ומיטיב לשלב בין סגנונות בימוי שונים: גישה אינטימית, ריאליסטית ואינטנסיבית בסצינות המתארות את חייה האישים של רידינג, לעומת סטייל אחר לגמרי בקטעי ההחלקה על הקרח, אותם הוא מתאר כאילו צילם מופע בלט. בכל המקרים, קשה להוריד את העיניים מן המסך, והתוצאה משכנעת וסוחפת.
הסרט מזגזג באופן מתקתק ומיומן בין הקטעים השונים, אז לא פלא כי הוא מועמד לאוסקר בקטגוריית העריכה. שתי המועמדויות האחרות שלו הן בקטגוריות המשחק: מרגו רובי, שגם הפיקה אותו, מועמדת בצדק רב בתפקיד השחקנית הראשית. עיניה מלאות ההבעה מוסיפות הרבה עומק ורגש לדמותה של הרדינג ולסיפור כולו ומעניקות לו פרשנות גם בלי צורך במילים. את אמה מגלמת אליסון ג'ני, המועמדת בקטגוריית שחקנית המשנה ונחשבת פייבוריטית לזכייה. יש הסכמה רחבה באמריקה סביב איכות התצוגה שלה, אך בעיני היא דווקא מנייריסטית וחד ממדית למדי.
מי שלא זוכה להערכה דיה על משחקו הוא פול וולטר האוזר האלמוני למדי, המגלם באופן צבעוני, עסיסי ומלא בשר ואופי את חברו הטוב של בן זוגה של הרדינג, והרוח החיה מאחורי תוכנית התקיפה והוצאתה לפועל. מדובר בחדל האישים הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת, הנהנה מן ההזדמנות הנדירה להשתעשע במבצעים חשאיים ומסוכנים, ודמותו הפאתטית היא העליבות בהתגלמותה.
נוסף למעלות אותם כבר ציינו, מתכבד הסרט גם בפסקול עשיר ומעולה. השירים נהדרים כשלעצמם, וכל אחד מהם גם ממלא תפקיד. מילות "The Chain" של פליטווד מק, למשל, משקפות יפה את מצבה של הרדינג. המוזיקה משתלבת בשאר האלמנטים המשובחים, ובזכות כל זה, מספק "אני, טוניה" חווית צפייה מהנה, מבדרת ומרתקת, ואפשר להבין למה זכה במעמדו כאחד הסרטים האמריקאים המוערכים של השנה.
עם זאת, יש בסרט שני פגמים בולטים. קודם כל, הוא מתיימר לנצל את סימני השאלה שעדיין קיימים לגבי התקיפה של קריגן, ולהשתמש בהם כדי להעלות שאלות כלליות על מהות האמת וכיוצא בכך. אך זו יומרה מיותרת, שכן אין פה באמת אפקט רשומון ובסופו של דבר אנחנו רואים את הכל מנקודת המבט של הרדינג.
בהמשך לכך, גם היחס של "אני, טוניה" לקריגן מעט צורם, כיוון שבסך הכל הוא די מזלזל בה ומבטל אותה. אז נכון, אפשר לראות בהרדינג כקורבן האמיתי של הפרשה, כי היא מי שסיימה את הקריירה בגללה. ואמנם, היריבה שלה היתה צפונבונית ופריבילגית וכל זה, אבל העובדה שנולדה עם כפית זהב בפה לא אומרת כי מותר להקל ראש בכאבה ולהותיר אותה כדמות המשמעותית היחידה בסיפור שלא זוכה להישיר מבט למצלמה ולשפוך את שעל לבה. אחרי הכל, פצעו אותה, סיכנו אותה ומן הסתם הותירו בה צלקות לכל החיים, וגם קולה ראוי להישמע, אבל אין פה זכר לכך. בשביל זה, כבר נצטרך לחכות ל"אני, ננסי".
