אין מוצא: ריאיון עם הבמאי דניאל מן על "מוצא אל הים" והנורמליזציה של הכיבוש

"מוצא אל הים" מתרחש על רקע המלחמה בעזה, אבל לא מראה פלסטינים במחסומים, אלא את הבנאליות של הכיבוש. יוצרו, דניאל מן, מסביר למה ליהק לתפקיד הראשי שחקן שלא כיכב מעל עשרים שנה ועל השפעת הספר המטלטל "101 דרכים להוציא גימלים"

יח"צ - חד פעמי

המיתוס הנפוץ ביותר לגבי תעשיית הקולנוע הישראלית גורס כי כל הסרטים שמופקים בה עוסקים בצה"ל ובפלסטינים. אולי זה היה נכון בעבר, אך כיום המציאות רחוקה מכך: הרי חוץ מאשר ב"פוקסטרוט", כמעט לא ראינו חיילים על הבד בשנה האחרונה. גם שם, רובם הוצגו רק באחת מן האפיזודות של הסרט, והסתובבו במתחם של בסיס מרוחק. לעומת זאת, לא הזדמן לנו לראות על המסך הגדול דמויות לובשות מדים מתהלכות ברחבי העיר, משהו שמן הסתם אנחנו דווקא נתקלים בו די הרבה במציאות הישראלית.

את הפינה הזו מן היומיום שלנו סוגר כעת "מוצא אל הים", סרטו העלילתי הארוך הראשון של דניאל מן, שעלה כאן לסינמטקים בשבוע האחרון. היוצר הצעיר, בשנות השלושים לחייו, מציג כאן את סיפורו של גבר הנקרא לשירות מילואים בעזה אך במקום זאת יוצא למסע סהרורי. המלחמה כל הזמן ברקע, אך אין כאן בסיסים, מחסומים או שדות קרב מוחשיים, והסרט מתמקד בהשפעתה על גיבורו - ועלינו, כמובן.

הקרנת הבכורה של "מוצא אל הים" היתה בשנה שעברה, עת הוקרן במסגרת הפורום של פסטיבל ברלין והיה מן הסרטים הישראלים היחידים שהוצגו בו בשנים האחרונות. לאחר מכן הגיעו גם הפרס לסרט הביכורים ולצילום (זיו ברקוביץ') בפסטיבל חיפה, אבל מובן שלא היה די בכל זה כדי לסדר לו הפצה מסחרית ברחבי העולם. זו אינה יצירה לעיכול או מובנת מאליה, והתגובות כלפיה בהתאם.

"באירופה קל יותר להציג סיפורים כאלה מאשר בארץ. זה לא הפתיע אותי, ואני בטוח שזה גם לא מפתיע אותך", אומר מן בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט. "עם זאת, גם מבחינת האירופאים, לא נתתי להם את מנת הכיבוש שהם רגילים אליה, שהרי 'מוצא אל הים' לא מראה את מה שקורה בעזה או בגדה, אלא בתל אביב. לי היה חשוב להראות את זה, הכיבוש זה לא רק המצור והמחסומים, אלא גם מנגנוני הנורמליזציה וההכחשה שמאפשרים אותם - זה גם הבן אדם שהולך ל-AMPM לקנות מצרכים וחוזר הביתה והכל בסדר, וה'הכל בסדר' הזה הוא הדבר הכי חשוב בעיני".

עוד באותו נושא

שתו הרבה מים: איך הדיון על "פוקסטרוט" יצא משליטה

לכתבה המלאה
בקיץ הזה תמיד מלחמה? תמיד יש מלחמה! מתוך "מוצא אל הים" (צילום: זיו ברקוביץ')

סרטי מלחמה מקומיים, כפי שאומר מן, מתרחשים בדרך כלל בשטח קרב ובפרק זמן קצוב. ב"מוצא אל הים", לעומת זאת, מדגישים את העובדה שכולנו במדינה הזו, איפה שלא נהיה, נמצאים במצב מלחמתי תמידי. "המילה שעמדה לנגדי עיני היא 'שגרה", אומר התסריטאי-במאי. "עניין אותי לראות איך המיליטריזציה מחלחלת בתוך היומיום ומייצרת סוג של שגרת חירום. התחלתי לחשוב על הסרט במהלך עופרת יצוקה, וכשהגיע צוק איתן, הבנתי שהוא צריך לעסוק ברעיון של החזרתיות, בעובדה שהמלחמה כאן היא לא מצב חריג אלא משהו שחוזר על עצמו כל הזמן. הרבה מסרטי המלחמה שהופקו בישראל הם ענקיים כשלעצמם, אבל יש בהם משהו מתעתע כי הם מתארים את מצב המלחמה כמשהו יוצא דופן שמתחיל ואז נגמר, כשלמעשה מדובר אצלנו בסיטואציה מתמשכת בלי התחלה וסוף".


נראה שהסרט גם מבקש לעסוק בשאלות של גוף וגבריות.

"אחד הספרים המטלטלים שקראתי היה מחברת שכתב מישהו שהיה איתי בחדר בצבא, '101 דרכים להוציא גימלים'. כשאתה בצבא, אומרים לך שהגוף שלך כבר לא לגמרי שלך, אלא שלהם, אז כשאתה מזייף פגיעה פיזית, כפי שגיבור הסרט עושה כאן, יש בזה משהו חתרני. אתה הרי כבר לא פוגע בעצמך, אלא בכלי שנוכס בידי המערכת, ואתה משתמש בו כדי להוציא את עצמך מתוכה".

מאיפה הגיע הרעיון של הסצנה בים המלח בה הגיבור עוטה על עצמו מסיכת בוץ, שמככבת בכרזה של הסרט?

"הגיבור במשבר אמצע החיים וזו מסיכה שמתיימרת להבטיח את שימור הנעורים, אבל מעבר לכך המסיכה הזו היא כמובן גם מטאפורה לכך שאנחנו מסווים את הסודות שלנו ובראשם הסוד הציבורי הגדול מכולם - הכיבוש".

"התגובות הכי חמות היו בפולין". דניאל מן

שוחרי קולנוע מקומיים, שרגילים לראות כאן תמיד אותם פרצופים באותם תפקידים, יופתעו לגלות בתפקיד הראשי את גל הויברגר - מי שפרץ בתחילת שנות התשעים ב"חסד מופלא" ונחשב לכוכב הגדול הבא, אבל מאז נעלם מכל מיני סיבות ולא שב לככב בסרטים, עד עכשיו.

"גל מתפרנס כרגע מעריכת דין, אבל בשנים האחרונות הוא חזר למשחק והופיע בכמה תפקידים קטנים, בין השאר ב'השוטר' בהפקת איתי תמיר, שהפיק גם את הסרט הזה", מספר מן. "האלמוניות המסוימת שהביא איתו היתה מבורכת, כי רציתי שיגלם דמות של מישהו שיכול להיטמע בתוך העיר ולהיות בלתי נראה. הוא גם הביא עמו איפוק שמלווה את הסרט באופן מאוד מדויק מבחינתי".

שני אנשי צוות בולטים נוספים הם הצלם זיו ברקוביץ' והעורך אור בן דוד. "אי אפשר בדיוק לקרוא להם אנשי צוות, הם עשו את הסרט לא פחות ממני", אומר מן. "בזמנו, הטעות הכי גדולה שלי כסטודנט לקולנוע היתה לחשוב שאתה מגיע עם תסריט ויודע בדיוק איזה סרט תעשה. גיליתי עם הזמן שהתוצאה הסופית מושפעת גם מן הסביבה ומן התנאים בהם אתה פועל - במקרה הזה, תקציב מאוד נמוך שהציב בפנינו סדרה של מכשולים. התגברנו עליהם בזכות דיאלוג פורה בינינו, והעבודה שישבנו יום יום ודיברנו, לא על שאלות טכניות אלא על מה אנחנו רוצים להגיד ואיך אנחנו יכולים לעשות זאת".

הקאמבק המפתיע של השנה בקולנוע הישראלי. גל הויברגר מתוך "מוצא אל הים" (צילום: עמית ברלוביץ')

הסרט הוקרן במקומות שונים ברחבי העולם - גם התגובות שונות?

"המקום שבו הכי התעלמו מהסרט זה ארצות הברית, אולי כי הוא לא אמוציונלי מספיק. לתחושתי גם בארץ רגילים לווליום קצת יותר גבוה, ולדרמה שמתפתחת למקומות יותר אינטנסיביים. הקטע הכי מצחיק היה בהונג-קונג. יש בסרט קטע על הצהרת בלפור, ובסיום ההקרנה שאלו אותי בהקשר אליו אם אנחנו מתגעגעים למנדט הבריטי, אולי כי הם בעצמם מתגעגעים אליו שם. המקום בו היו התגובות הכי חמות זה בפולין, שם יש עכברי קולנוע פסיכים שגם מכירים היטב את הקולנוע הישראלי, והם זיהו מיד שהסרט הולך נגד הפרדיגמות המקובלות של העיסוק בכיבוש".

מן, בחור נאה, מבריק ומוכשר שבאופן כללי בורך מכל עבר, הוא גם עילוי אקדמי שמשלים כעת עבודת דוקטורט באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון. נוסף לכך, סיים סרט ניסיוני חדש, "סולאריום" שמו, שיוקרן בפסטיבל דוק אביב הקרוב, והוא מעין המשך לסצינת מסיכת הבוץ בים המלח שאנו רואים ב"מוצא אל הים". בזמנו הפנוי, הקולנוען המבטיח עובד גם על סרט עלילתי נוסף, במרכזו אשה היוצאת למסע נקמה ומצטרפת לאיזושהי מיליציה בשטחים. "העירו לי, בצדק, שכמעט כל הגיבורים ב'מוצא אל הים' הם גברים", הוא אומר, "אז החלטתי שאני הולך להתמודד עם עיצוב של דמות נשית".

עכשיו על המסכים. מתוך "מוצא אל הים" (צילום: זיו ברקוביץ')

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully