"חי בסרט" המדובר של ג'יימס פרנקו מנסה להבין מה התרחש מאחורי הקלעים של "החדר", שיצא ב-2003 וזכה כמעט מיידית למעמד של אחד הסרטים הגרועים והמבדרים בכל הזמנים. גיבורו הוא התסריטאי-מפיק-במאי-כוכב של אותו כישלון, טומי ווייזו, דמות אניגמטית שעד היום לא ברור איפה נולדה, מאין הגיעה, ומעל הכל: כיצד לעזאזל גייסה לפרויקט ההזוי שלה תקציב של לא פחות משישה מיליון דולרים, סכום עתק בו ניתן להרים לכל הפחות שישה סרטי איכות אירופאים, אך שימש כאן כדי ליצור מלודרמה חובבנית ונלעגת על אדם שזוגתו בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר.
וויזו הוא ברנש פאתטי, נדיר ומרתק שרק מתבקש שיעשו עליו דרמה ביוגרפית, ומובן שמעלליו תופסים את מירב תשומת הלב כאן. עם זאת, הדמות המעניינת ביותר מתגלה כמישהי שולית על פניו, המופיעה בכמה סצינות בלבד: דמותה של השחקנית שהופיעה ב"החדר" בתפקיד משני כחמתו לעתיד של הגיבור, והיתה אמונה על כמה מן הדיאלוגים התמוהים ביותר בסרט הנלעג.
בניגוד לשאר המשתתפים בסרט, שהיו מלאי אמביציה, בתחילת דרכם, ונאחזו בכל קצה חוט שאולי יאפשר להם לטוות קריירה הוליוודית, היא כבר היתה סבתא לנכדים, הרבה אחרי השלב בו עוד אפשר לחלום על פריצה, וגם גרה הרחק מאתר הצילומים. אז מה הוביל אותה להשחית את זמנה ואת האנרגיות שלה, ולהרחיק מדי יום שמונים קילומטר כדי להשתתף בהפקה המבישה והביזיונית? אחד מעמיתיה מציג לה את הקושיה הזו בשלב מסוים, והתשובה שלה מהירה ונחרצת - "אנחנו שחקנים. בשבילנו - אפילו היום הכי גרוע בצילומים יהיה עדיף על היום הכי טוב בכל מקום אחר".
דרך התשובה הזו, שהיא לכאורה משפט אגבי של דמות זניחה, מעביר "חי בסרט" את הרעיון המרכזי שלו, שהוא אולי גם הטרגדיה הכי גדולה של האמנות: העובדה שהן הגאונים המבריקים ביותר והן היוצרים חסרי כל הכישרון והסיכויים התברכו לעתים בדיוק באותה תשוקה למקצוע. אך כפי שמפיק אכזר אומר כאן לוויזו, זה שאתה מאוד רוצה משהו לא אומר שזה יקרה, גם לא בעוד מיליארד שנה. ככה זה: אתה יכול לצפות בסרטים של ג'יימס דין בהתמדה, כפי שהקולנוען הכושל עשה, ועדיין לא תצליח לחקות ולו שמץ מהגדולה שלו, ואתה יכול להיות הראשון בתור כשאלוהים מחלק את האהבה לקולנוע, אבל זה לא אומר שתהיה במקום הנכון גם כשיחלק את ההשראה והווירטואוזיות.
אם כך, בדומה ל"אני, טוניה", שאף הוא עלה כאן בסוף השבוע, גם "חי בסרט" מתגלה כדרמה ביוגרפית המשתמשת בסיפור המסוים שבמרכזה כדי לדון בסוגיות רחבות יותר, ומכאן נובע הערך שלה והעניין בה.
פרנקו ידע למה יצא להרפתקה הזו ומה הוא רוצה להגיד בה, ולרוב גם מצא את הדרך הנכונה לעשות זאת. הוא לא הסתפק בשרביט הבימוי אלא גם מגלם את וויזו, ומי שצפו ב"The Room" יידהמו כאן מן מתצוגת החיקוי המדויקת שלו. אחיו במציאות, דייב פרנקו, קיבל את התפקיד השני בחשיבותו - זה של גרג ססטרו, מי שגילם את חברו הטוב של הגיבור, שרד את ההפקה כדי לספר ותיעד את חוויותיו בספר "The Disaster Artist", עליו מבוסס הסרט הזה ובשמו הוא גם נקרא במקור (בעברית בחרו לתת לו שם קצת אחר, מה שכבר גרר קומנטים מקניטים בפייסבוק).
מערכת היחסים בין השניים, שהיו בה אלמנטים של הערצה ותלות חולנית, אמורה לספק ל"חי בסרט" את המטען הדרמטי והרגשי שלו, אבל היא לא מתוארת באופן משכנע ואפקטיבי, וזה לא כל כך עובד. מעבר לכך, אין תלונות, והתוצאה בסך הכל ממצה את הפוטנציאל של חומרי הגלם. על התסריט הופקדו שניים מן התסריטאים הטובים בהוליווד העכשווית, סקוט ניוסטדטר ומייקל וובר, שבאמתחתם כבר רצף נהדר של עבודות - "הפנתר הוורוד 2" הלא מוערך דיו, וכן "500 ימים עם סאמר" וסרטי הנעורים "The Spectacular Now" ו"אשמת הכוכבים". כהרגלם, הם שוב הוציאו תחת ידיהם מלאכה מיומנת, משעשעת ואנושית.
נוסף לדמויות שכבר הוזכרו, מציג הסרט גלריה עשירה של טיפוסים שהיו שותפים להפקה. בולטת בהם דמותו של סנדי שקלייר, מנהל תסריט מנוסה ומקצועי שהסכים לקחת חלק בפרויקט רק בשביל הכסף, ואז נעמד פעור פה מול החובבנות וחוסר הקשר למציאות של וויזו. בגילומו של סת' רוגן המצוין, אותו בעל מלאכה שנקלע לזירת הפשע משמש למעשה מעין מקהלה יוונית, המשקיפה גם בשמנו על הטרגדיה שמתחוללת מול עיניה ומגיבה לה בשילוב של רחמים ופליאה.
רבים משווים את "חי בסרט" ל"אד ווד" של טים ברטון, על מי שנחשב לבמאי עוד יותר גרוע מוויזו ובכל זאת ביים הרבה יותר ממנו. זו השוואה לא כל כך הוגנת, שכן הסיפור הפעם מלכתחילה הרבה יותר מצומצם ומוגבל, ולכן גם הנפח האפשרי שלו קטן יותר וקשה לו להתעלות לגבהים של מלנכוליה ומורכבות. אך כשלעצמה, במסגרת הצנועה שלה, הדרמה הקומית הזו בהחלט מספקת חווית צפייה מהנה, צבעונית, מלאת פרטים, שנונה ומבדרת. מומלץ להגיע אליה לאחר שכבר ראיתם את "החדר", גם כדי להבין את כל הבדיחות הפנימיות וגם כדי להפנים שאכן מדובר בתאונת רכבת קולנועית המצדיקה ועדת חקירה מהסוג שפרנקו הקים פה.
בצד ההמלצות יש להוסיף גם הסתייגות: פרנקו זכה בגלובוס הזהב על משחק בקומדיה ואמור היה לאסוף גם מועמדויות לאוסקרים, אבל אז צפו מחדש האשמות נגדו בעוון הטרדה מינית. בעקבות זאת, הסרט נדחק מרוב הקטגוריות של פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע וקיבל מועמדות אחת בלבד, בקטגוריית התסריט, והגיע לאקרנים כאן עם חטוטרת על גבו.
העננה הזו היא גם הזדמנות לציין דבר מה מהותי לגבי "החדר" שכמעט ולא דנים בו, אולי מפני שאיש לא לוקח את הסרט ברצינות: מדובר ביצירה מיזוגנית להחריד, המציגה את הדמויות הנשיות בה באופן מבזה ומשפיל. עתה, לנוכח רצף העדויות הטוענות לכאורה כי פרנקו נהג להתייחס לנשים מסביבו בצורה דומה, אי אפשר לתהות שמא נמשך לסיפורו של וויזו גם בשל הסקסיזם והשוביניזם שלו: כלומר, מעבר לעניין בסוגיית הפער שבין תשוקה לכישרון, היתה כאן פשוט אחוות דושבגים טהורה.
