לכאורה לא חוכמה לכתוב על ספר של איתן כהן. לא חוכמה כי כשאתה ניגש לספר שנכתב על ידי התסריטאי של "בארטון פינק" ו"פארגו", עוד לפני שדפדפת בו, ברור לך שנדונת לאהוב אותו. העניין הוא ש"שערי עדן" (כנרת), עם כל חוסר האובייקטיביות, מפר את הציפיות שנתלו בו.
איתן כהן, כאמור האח מצמד היוצרים המוערכים ביותר בקולנוע האמריקאי, מלקט 14 מסיפוריו הקצרים לכדי טקסט אחד. ברמת העלילה, כל סיפור לעצמו. מבחינת הסגנון, קשה לפספס את הדמיון. כהן (כמו בארטון פינק) מתעניין ב"אדם הפשוט" שלא שקל מעולם להגשים את החלום האמריקאי, לנטוש את הטריטוריה הנידחת שבה נולד ולנסוע לשחק אותה בניו יורק או בלוס אנג'לס. אולם אין מדובר בנוסחה מייבשת, שהרי כמו תוצרתו הקולנועית גם כאן היומיומי הופך סוריאליסטי כשבמציאות האפורה שולטים הביזאר והאזוטריה.
העיסוק המרכזי בטקסטים הוא גניאולוגיה של כשלון גברי, כפי שמפגין בצורה מוצלחת ונוגעת ללב הסיפור "הבנים", שמסתכם בתובנה העצובה כי כל דור של אבות מובסים לנצח ינחיל את מורשת הלוזר לבניו. שונים ממנו לרעה אותם סיפורים שמכוונים לייצר פרודיה על כתפיהם המזדקנות של ז'אנרים שכבר מזמן זכו למנת הלעג שלהם. בין אם מדובר בסיפור "הקטור ברליוז, בלש פרטי", שכתוב כתסכית רדיו ומבקש להכריז מחדש על מותו של הבלש הפרטי האלמותי בעולם מודרני, בו לצדק אינדיבידואלי אין עוד מקום, ובין אם מדובר בסיפור הגנגסטרים המפסידנים "קוזה מינפולידן", שנחתם בכישלון העסקי של הסנדק לפתוח מספרת יוניסקס.
מה שיוצא בסוף מההתחכמויות המאומצות לחשיפת אי הרלוונטיות של אותם סגנונות, הוא תוצר ספרותי שהכינוי קלישאה לא יחטא לו. כאלה גם הסיפורים שנשענים על מסורת לא רשמית של סיפורי יהודים אמריקאים, וודי אלן סטייל, שמעלים את החשד כי מדובר בעצם בפרטי ביוגרפיה שנחצבו הישר מנפשו הנוסטלגית-דאובה של היוצר ומסתכמים לבסוף בדרשה כללית וחיוורת על מצבו של "ילד" בעולם של "גדולים".
וזה לא שאיתן כהן מנסה לספק תאווה ספרותית מגלומנית על חשבון הצרכן הפתי, שמגורה עוד לפני המשחק המקדים, אלא שלצערו המרחב הטקסטואלי של הסיפור הקצר מאלץ פיתוח של מיומנות צמצום שלא הולמת אותו, ושבשביל להתמודד איתה הוא מפתח מעין טכניקה מפוקפקת של ריכוז המסר התמטי במספר שורות שחותמות את מרבית הסיפורים, כאילו היו משל עם מוסר השכל. כהן חסר את העידון של קארבר או סאלינג'ר, שמצליחים להכיל בתוך שורות ספורות אמירה-אווירה-תחושה שמחלחלת מבעד למילים ולא מתפרצת בצורה כל כך ישירה באמצעותן.
בכדי לדייק אפשר להצמיד לכהן את דבריו של הילד הגיבור ב"אני הרגתי את פיל שפירא" ולומר בשמו: "חסרו לי אז המילים בכדי לתאר כיצד באמת הרגשתי". כי כך קרה גם לכהן, שהתוצר הספרותי המוגמר שלו נראה יותר כמו אסופת שרבוטים, שזקוקה אולי לתוספת ויזואלית בכדי לממש את הפוטנציאל שלמרות הכל בכל זאת גלום בהם.
אח שלו
25.11.2002 / 9:48