קרייג דייויד הוא הזמר הכי מוכשר והכי משמעותי בפופ האגלי בשנתיים האחרונות (או מאז אלבום הבכורה שלו). הבנאדם עושה נגד חוקי המשחק של ההווה את הלא ייאמן. יושב על שתי מסורות מוזיקליות ועושה בהן כבשלו. זוהר כמו כוכבים מהסוג הישן עם שילוב קטלני בין סקסיות, תמימות וכישרון ענק. פונה בו זמנית לאמריקאים בתור אנגלי, ללבנים בתור שחור, לנערות חובבות להקות בנים ולחובבי מוזיקה סנובים (והוא רק בן 20).
כור מחצבתו של דייויד הוא היו.קיי גאראג', הידוע בכינוי טו סטפ. גאראג' הוא סגנון שעבר בעשרים שנה של קיום לסירוגין, פרשנויות, זהויות, קהל ויבשות אינספור. הוא מתחיל בעצם בניו ג'רזי הסמוכה לניו יורק כפרשנות להאוס (אם האוס מיוזיק לקח את החלק הסקסי של הדיסקו וזרק את הפיגורציה, הגאראז' האוס התמקד ביסודות הגוספליים שלו והדגיש את הקשר לדאב). מארצות הברית עבר הגאראג' (בעזרתו האדיבה של ארמנד ואן הלדן) לאירופה, תחת הכינוי ספיד גאראז', והפך כשמו למהיר, עוקצני, אלים ופרחי. אחרי היעלמות של מספר שנים, הבליח הסגנון מחדש דרך תחנות רדיו פירטיות בלונדון עם יוצרים מעולים דוגמת הצמד ארטפול דו'דג'ר (שעם חציו, מרק היל, החל קרייג את הקריירה והקשר מתמשך עד לאלבומו הנוכחי) ואם. ג'יי קול, הפך ל"טו סטפ" - האט מעט את הקצב, הדגיש את הברייקים הג'אנגליסטיים, העיף את הזמרות השמנות מתחילת הסגנון והפך אותן לסימונים של רגש בידיהם של טכנאי על. בזמן שבישראל שואלים מה קרה עם ההאוס ופזלו לטראנס, כבש ה"טו סטפ" את רחבות הריקודים של אנגליה.
קרייג דייויד נכנס לסיפור האנדרגראונדי והאנדרדוגי הנצחי של הגאראג' בדיוק כשהתחילו הסימנים הראשונים לעוד גסיסה של 15 ומכנים לתוכו את הנשמה. חיבתו לאר נ' בי, הורמונים של נער מתבגר, הצבע הנכון והמון אמונה עושים את זה - כוכב ענק שמצליח בארבע שנים להפוך מדי.ג'יי בן 14 מתחנת הרדיו הפירטית פי.סי.אר.אס 106FM , לבנאדם הצעיר בהיסטוריה שכובש את המקום הראשון במצעד הבריטי עם "קן יו פיל מי אין" (המדהים) והדבר הגדול הבא באם.טי.וי עם "סבן דייז".
אף על פי ש"בורן טו דו איט", אלבומו הראשון, נחשד כפרסומת לנייקי, הוא אלבום ענק. כזה שלא ייצא מהפה של רובי וויליאמס גם אם ייתנו לו את טקסס במסגרת חוזה המיליונים אליו הוא נרתם. לקרייג דייויד פשוט יש את זה. הבחור יכול לשיר כל טקסט בכל אווירה (אפילו שירים של שלמה ארצי אם בא לו). ארבעת הלהיטים הגדולים מהאלבום מוכיחים שאר קלי וסטיבי וונדר יכולים להיות סקסיים גם היום, כשהם יוצאים מהפה של בחור בן 18 עם שאריות של מבטא אנגלי. זאת אולי הסיבה להצלחתו המיוחלת של דייויד באמריקה, שעם אריזות חדשות לחומריו בעלי האוריינטציה הבריטית מכר לקהל השחור של אמריקה אלבום פלטינה.
המאזינים השחורים של אמריקה הם גם נושא השיחה על קרייג בימים אלו, אחרי שנתבע על ידי אנשי הקשר שלו בארה"ב לסלק (מטעמים מסחריים) את הגיטריסט הלבן פרסטר טי סמית, איתו עבד על האלבום הראשון ואיתו הופיע בסיבוב האמריקאי. הרוח הרעה הזו היא הווייב המרכזי ב"סליקר דן יור אווריג'", אלבומו החדש, שנשמע קצת קרוע בין אנגליה לאמריקה ובין אר נ' בי ליו.קיי גאראג'. זה ניכר בשלושת רבעי אלבום של התחשבנויות עם מלעיזיו האנגלים, בטקסטים שמטרתם להתמקם מנטאלית באותה שכונה מטאפורית שמחברת את הישויות היצירתיות של שתי היבשות. זה ניכר גם בסאונד ובמקצבים המעניינים, אך נטולי השיוך הסגנוני.
קרייג יורה פצצות של סקס, רגש וכישרון לכל סקטור אפשרי: פנייה לנערות בשיר "פרסונל", המתאר חירמון לחלוחי בבית הוריה של נערה שהזמינה את קרייג לארוחה ותפסה איתו הפסקה קצרה לפני הקינוח בעוד הוריה סועדים את נפשם בחדר הסמוך; שיתוף פעולה ביזארי עם סטינג (קצת כמו ללבוש חולצת פשתן עם מכנסיים מעור נחש ומגף תואם); שיר המכוון (ולא פוגע) לקהל היספאני (שמעתם על היספאנים אנגלים?); שיר בשם "טו סטפ בק" - גירסת הגאראג' לצעד קדימה שניים אחורה סקובידו של אראלה בר; וכמה שירים אופייניים של סול ובראשם "וואטס צ'יינג'ד", דואט א-לה אר קלי עם הזמרת המצוינת קתי הולמס.
"סליקר דן יור אווריג'" מנסה להצליח עוד יותר עם הקהל האמריקאי (למרות שאנשי ההפקה שבו אנגלים ברובם). הוא יותר ישיר וחושפני. הוא מחדד את התשובות לשאלה שאמורים האמריקאים לשאול: מיהו קרייג דייויד? אבל הוא חסר את האחוז הגבוה של השירים המצוינים מאלבומו הקודם.
* "Craig David - "Slicker Than Your Average, הד ארצי
אמריקה היא מחלה מדבקת
25.11.2002 / 9:59