שים לב: אתה בדום לב

אני רוצה להתחיל ברשימת התודות של טל שגב כפי שהיא מופיעה בחוברת הדיסק, שכן ניתן לשאוב ממנה אינפורמציה חיונית. שגב פותח את הרשימה במילים הבאות: "לכל מי שרוצה לבקר ולא למצוא את היופי שבתודה – שימשיך, זה רק מחזק אותי!". נדמה לי שהמשפט הקטנוני הזה מעיד עליו בעיקר כעל אדם שאינו מפויס עם הסביבה התרבותית הלא מיידית שלו, שלא לומר חתיכת נודניק.

אחר כך הוא מודה, בין השאר, לבן ארצי, גידי גוב, שלמה ארצי, ירמי קפלן, ברי סחרוף, איגי וקסמן, דנה ברגר, אריאל הורוביץ, חמי רודנר, אביב גפן, דוד ד'אור ועמנואל רוזן. הרשימה הזאת מדברת בעד עצמה – הקונטקסט שבו שגב פועל לא מתיימר להיות יותר מאשר האמאמא של המיינסטרים הישראלי המאובן. בסוף הוא מודה לאלוהים "על הזכות לישון ולקום באותה המיטה באותו הבית לצד אותה האהבה". משמע, שגב הוא בחור מיסיונרי. תנו לו את היומיום בכל יום והוא מבסוט.

כל הדברים הללו מלמדים ש"על הברכיים" של שגב הוא יצירה שמתאימה בול לסטנדרטים הבינוניים שהמוזיקה הישראלית הקצתה לעצמה בשנים האחרונות. טל שגב, יוצר צעיר שזהו לו התקליט השני בסך הכל, לא מבקש להיות הרבה יותר מאשר סוג של שלמה או בן ארצי. גלגל"צ, כשם תואר ותופעה, לא מתאימה כאן לתיאור מצב העניינים. היא סתם תירוץ. "על הברכיים" הוא התממשות האפוקליפסה של המוזיקה הישראלית. היום בו זו אטמה את עצמה כמעט לחלוטין להשפעות מבחוץ והחלה תהליך שבמהלכו אנשים כמו ארצי ורודנר הופכים לנקודת ההשקפה המרכזית של האמנים החדשים, הוא היום שבו "על הברכיים" הופך להיות זה שמייצג את המוזיקה הישראלית החדשה והצעירה, זו שאינה מסוגלת להתמקם במרחב ומשלמת על כך בצרות אופקים וחוסר יכולת להתגמש ולהתחדש. מחיר האטימות התרבותית הוא החוסר באפשרויות ההזנה וההשראה הרבות שיש למוזיקה שכן מצליחה להביט מעבר לכתף של עצמה.

ואכן, שגב הוא כל מה שאפשר לצפות מתרבות שהזרם המרכזי שלה סגור ומסוגר ומתעניין אך ורק בגבולות הבארבי: הוא נחמד, השירים שלו נחמדים, הוא חמוד, השירים שלו חמודים, הוא מאמי, השירים שלו מאמי. בתכל'ס, זה המקסימום המתבקש מזמר הבית של אולפן ליגת האלופות, מאיש שנושא את עיניו לשלמה ארצי (אבל לא מגיע לקרסוליים של ההבנה המדויקת שיש לאחרון בקשר לקהל הרחב) ושמכיר רק בנקודות הציון המסוימות שהוא קבע לעצמו כאמן. הצלחת האינסטנט של שגב באלבום הבכורה שלו וגם, כנראה, באלבום הזה, אינה קשורה ליכולות הדלות שלו כמלחין שנמצא בחיתוליו (הרפטטיביות המלודית של השירים שלו די משעשעת), היא פשוט מובנת מאליה – שגב, כשבלונה אקוסטית, הוא אחלה זמרמר לילדות ומלשב"ים. אתם בוודאי מכירים כבר את "דברים קטנים", הלהיט מתוך האלבום שלחלוטין ממצה את כל הפואנטה שיש לשירים של שגב להציע.

מבחינה טקסטואלית, טל שגב מוגבל להפליא: אני ("אני לובש כהה"), את ("את אמרת זה נעים"), אותך ("אני אוהב אותך"), אני ("אני מזכיר לך לאהוב אותי"), את ("את מסתירה אותי"), אותך ("רציתי לאהוב אותך"), את ("את גרה כאן"), אני ("אני לא מבקש תודה"), אני ואת ("אני ואת לאן הגענו"), את ואני ("ונשארנו את ואני"). אה, ויש גם הצהרה פוליטית לא מחייבת, ככה בשביל שיראו שאכפת לו: "כשיום אחד העם יחליט לחיות, ללא ספק הגורל יענה לו בחיוב".

השורה התחתונה היא שמי שהולך לישון עם "מלנכוליה אהובתי" שלא יתפלא שהוא קם עם טל שגב, ומי שקם עם טל שגב שלא יתפלא שהוא אוכל ארוחת בוקר עם שרהל'ה שרון וכן הלאה.