ישראלים רבים מצאו עצמם בשנים האחרונות מטיילים ביפן ו/או בירת גרמניה ומאמצים כלב. שלושת האלמנטים הללו השתלבו ב"אי הכלבים", סרטו החדש של ווס אנדרסון המתרחש בארץ השמש העולה, שפתח ביום חמישי את פסטיבל ברלין.
בדומה ל"מר שועל המהולל", גם סרט זה של הבמאי המוערך נעשה באנימציית סטופ מושן. הפעם, כמשתמע מן השם, הוא עוסק בעולם עתידני, בו בעקבות מגפה הרשויות מגלות את כל הכלבים לאי מבודד, והתסריט עוקב אחר ילד היוצא לשם כדי לחפש את חברו הטוב ביותר.
האנימציה בסרט היא מלאכת מחשבת, עדינה ומורכבת כמו קיפולי אוריגמי. מדובר בהישג חזותי ייחודי ומרשים, ובתוך המעטפת המפעימה הזו יש גם נשמה רחבה: הפנטזיה של אנדרסון, כרגיל אצלו, מתפקעת מאהבת קולנוע, אהבת אדם ובמקרה זה - גם אהבת הולכים על ארבע. אם יש לכם כלב, הצפייה תגרום לכם לרוץ לחבק אותו ואם עוד אין לכם, היא תוביל אתכם לאמץ אחד. כל זה בלי להשתמש באופן מנצל בכלבים אמיתיים, שכן אף חיה לא הייתה מעורבת בצילומי היצירה.
כיאה לכל הנאמר, הצליח "אי הכלבים" להמיס לבבות למרות מזג האוויר הקפוא שמאפיין את ברלין בפברואר. המשפט "הסרט עומד על מאה אחוז ביקורות חיוביות ברוטן טומטוז" נהיה אחד הנדושים בעת האחרונה, המתלהמת והקונפורמיסטית, ולאחר שהיה תקף, למשל, במקרים של "פדינגטון 2", "ליידי בירד" ו"הפנתר השחור", הוא נכון גם כאן. המבקרים גמרו את ההלל על פנטזיית האנימציה של אנדרסון וכשכשו בזנב לעומתה כאילו היו כלבים המחכים לטיול הערב שלהם.
עם כל ההערכה לתוצר הייחודי והמקסים, ההתלהבות הזו נראית לי מעט מוגזמת. בצד כל מעלותיו, יש בו גם משהו מתחכם, מנייריסטי ומייגע, התסריט שלו פשטני וחד-ממדי וגם רוב ההלצות בו מתגלות כבדיחות קרש, או עצם במקרה זה. אך יש לציין כי הדברים הללו מגיעים מפי מי שלא נפל מ"מר שועל המהולל" הכה מהולל, כך שסביר להניח כי מי שחשב שהתוצר ההוא היה יצירת מופת, ייהנה הפעם שבעתיים. כלומר, אני משמש כאן על תקן כלב שנובח בעוד השיירה עוברת.
את הסרט מדבבת נבחרת חלומות, ובה בריאן קרנסטון, פרנסס מקדורמנד, גרטה גרוויג, טילדה סווינטון, ג'ף גולדבלום, הארווי קייטל, ליב שרייבר, סקרלט ג'והנסן וגם ביל מוריי, שהצהיר בסוף השבוע כי כל הכוכבים הללו גרמו לו להרגיש במהלך מלאכת הדיבוב כאילו הוא "בקליפ של 'We Are The World'". מעבר לכך לא נרחיב את הדיבור על "אי הכלבים" ונחכה להקרנותיו בארץ, אם כי לא ברור אם זה יהיה במסגרת הפצה מסחרית רחבה.
הקרנות הסרט היו כמובן מלאות עד אפס מקום, וגם לסרטים אחרים לא נשארו כרטיסים. כרגיל, מיליוני התושבים בעיר העצומה הסתערו על האולמות ולא הותירו בהם מושב פנוי, כך שדקותיים אחרי פתיחת המכירות באינטרנט, הכל נהיה סולד-אאוט.
בנואה ז'אקו, במאי צרפתי ותיק המציג כאן דרמה בשם "אווה", אמר לי כי בעבר היה נחוש לקדם שחקנים צעירים אבל עכשיו הוא כבר לא טורח לעשות כן, כי הקולנוע גוסס וזה לא יהיה אחראי מצדו להפקיר כך את ילדיו הרוחניים. עם זאת, לפחות בגזרת הפסטיבלים נראה כי האמנות הזו עדיין נושמת ואפילו משגשגת. "זה כמו שכולם יכולים לעבוד מהבית ובכל זאת WeWork פורח", אמרה לי חברה מן התעשייה בעת שהלכה לעמול במשרד המשותף שלה במתחם הפסטיבל.
כמדי שנה, רבים מן הצופים הנלהבים גילו כי התאבדו על כרטיסים רק בשביל לצפות בסרטים שלא שווה לצאת מהבית בשבילם. למשל, "הנסיך המאושר" של רופרט אוורט, על ימיו האחרונים של אוסקר ווילד: הפקה עתירת כוכבים, בהם הבמאי עצמו, קולין פירת' ואמילי ווטסון, שריסקה שיאים של חובבנות, שעמום ועליבות אמנותית. אם הסופר המנוח והשנון צפה בה מן הקבר, הוא בטח היה אומר משהו מרושע.
לא אלאה ברשימת סרטים מיותרים אחרים, אז נסתפק במעבר קליל על שלושה ראויים. הראשון, "The Bookshop", דרמה תקופתית בריטית-ספרדית שזכתה החודש באוסקר הספרדי, העניק לאמילי מורטימר הנפלאה את אחד מתפקידיה הטובים והמרגשים ביותר, כאישה הנאבקת כדי לממש את חלומה להקים ולנהל חנות ספרים באנגליה השמרנית, המעמדית והסקסיסטית של שנות החמישים.
השני: "M.I.A", דוקו מאיר עיניים ומסעיר על הראפרית הבריטית שמוצאה טמילי, העוקב אחר ילדותה בסרי לנקה ופועלה המוזיקלי והפוליטי השנוי במחלוקת. הסרט נעשה אמנם בשיתוף פעולה מלא עמה ולכן משמש כמניפסט מטעמה בלי שמץ של ביקורת, אך מצד אחר היא ספגה במשך השנים יחס כל כך לא הוגן, פטרוני, גזעני, שוביניסטי ומתנשא, שהגיע הזמן כי תוכל להשמיע כך את קולה, מנקודת מבטה ובלי הפרעות. הבמאי סטיב לאברידג' בהחלט מצליח להשתמש בשיתוף הפעולה מצדה כדי לשרטט דיוקן מרתק של מי שחתומה על כמה מן השירים והקליפים החשובים בדורנו, למשל "Paper Planes" ו"Born Free".
בעוד שני אלה התקבלו יפה בסך הכל, הסרט השלישי שהתחבב עליי באופן אישי נתקל בשריקות בוז וספג ביקורות מחרידות, הגרועות בסוף השבוע הראשון של הפסטיבל. מדובר ב"דמזל" של האחים זלנר, בכיכובם של רוברט פטינסון ומיה וסיקובסקה, המשתייך לתת-ז'אנר ספציפי מאוד שהתפתח לאחרונה: המערבון ההיפסטרי. בהתאם לכך, הוא אכן לא רק מסוגנן אלא גם מתחכם ומרוצה מעצמו, אבל גם מצולם להפליא, יפהפה, מצחיק באמת ומעל הכל, משכתב באופן חדשני ורלוונטי את מאזני הכוחות הקלאסיים בין גברים ונשים בז'אנר.
בהקשר זה יש לציין כי רוחו של ה-MeToo מרחפת כמובן מעל הפסטיבל, ועולה מחדש בכל ריאיון, בכל פאנל ובקיצור בכל הזדמנות. הנהלת האירוע גם הודיעה כי בחרה לא להקרין אף סרט שאחד מן השותפים לו היה מעורב בהטרדה מינית, אם כי ההצהרה הזו לא עמדה במבחן המציאות, ובקוריאה קמה מחאה על כך שהברלינאים בחרו להציג את עבודתו החדשה של קים קי-דוק, אף שהואשם לאחרונה בניצול מיני של שחקנית.
הפסטיבל יימשך עד יום ראשון הבא, ובזמן זה ודאי יתפוצצו עוד שערוריות אחרות, חלקן אולי יהיו קשורות לישראל. מחר יוקרן בו "שבעה ימים באנטבה", סרט עלילתי חדש וטעון על חטיפת המטוס שהסעירה את העולם, ובהמשך השבוע יוענק פרס מיוחד ליו"ר קרן הקולנוע כתרי שחורי ויתקיים פאנל עמו ועם שמוליק מעוז, במאי "פוקסטרוט", בנושא חופש הביטוי באמנות.
אם כל הסקנדלים הפוליטיים הללו מדכדכים אתכם, אתם מוזמנים להתנחם בקמפיין המדיה החברתית של "אי הכלבים", המצייץ תמונות ופוסטים חמודים ומבריקים בכיכובם של גיבוריו ההולכים על ארבע. בהשראתו, אפשר לסכם את עולם פסטיבלי הקולנוע העכשווי ב-280 תווים: העידן שבו חשבון הטוויטר של תוצר מדובר מוצלח יותר מהסרט עצמו.
