פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני ואני ואני: "בלגן נפלא" הופך סיפור מעניין לרומן יבבני

      הרומן החדש של ורד שנבל נובר היטב בנבכי הנפש הנשית ולא מבזבז זמן בפתיחה נמרחת, אולם מרגע שהסיפור מתחיל להתגלגל - נדמה שגם הדמות וגם הסופרת הולכות לאיבוד. הסיפור לא מאורגן, דועך במהירות ומאכזב, והאובססיה לדיבור בגוף ראשון רק מקשה עוד יותר על צליחתו

      כמה גברים בוגדים בנשותיהם? תלוי את מי שואלים. סקרים שנערכו בנושא לאורך השנים מצאו טווח רחב של בגידות בקרב גברים נשואים בעולם המערבי, בין 25 ל-60 אחוז. זה תלוי בעוד הרבה מאוד גורמים, כמו גיל וקהילות השתייכות באוכלוסייה. לפעמים זה תלוי גם בעצם השאלה מהי בגידה. רק על דבר אחד כמעט כל הפסיכולוגים והיועצים מסכימים: אם כבר בגדת בזוגתך, אל תרוץ לספר. וידוי משחרר את הבוגד והמחיר הכבד הוא כבילתה של הנבגדת.

      שרה, גיבורת "בלגן נפלא" של ורד שנבל, חוגגת את יום הנישואין ה-12 עם בעלה. "אנחנו צפים על מזרן בבריכה אורגנית כזאת - או כמו שהסביר לנו המארח שליווה אותנו רק שעתיים קודם לכן לסוויטה שלנו ב'אגף הסחלב' - 'בריכה שמנהלת דיאלוג עם הטבע'. והרגע רז הודה שהוא בגד בי". דווקא באמצע האירוע המקרב ביותר חוטפת הגיבורה את הסכין היישר ללב ומתפרקת לרסיסים. כעת מתחילה הדרך הארוכה של איסוף השברים, והיא לא פשוטה בהתחשב ברקע של שרה, של הוריה ושל רז עצמו.

      שנבל יודעת לחפור בנבכי הנפש הנשית, כפי שהוכיחה בספריה הקודמים "עכשיו אפשר להתחיל" ו"בית הקפה של נורה אפרון". בחלקו הראשון, נדמה ש"בלגן נפלא" הולך באותה דרך. סופרים שלא מבזבזים זמן הם זן יחסית נדיר בימינו, ושנבל בהחלט לא חושבת שצריך להתיש את הקורא ומגלה לו כבר בפסקה הראשונה של הרומן במה מדובר: בעל בוגד, אישה נבגדת, וידוי, יקום קורס. מכאן המסע של שרה מתחיל והוא צפוי להיות מעניין. כמו אדם גוסס שתמונות חייו חולפים לנגד עיניו, היא מציירת בראשה את רגעי העבר היפים עם רז ובתם אביה ויודעת שדבר לא יהיה כשהיה.

      עד כאן הכול טוב ויפה, אלא שאז מתחיל הבלגן, והוא בכלל לא נפלא. כמו שרה שמחפשת את דרכה, ככל שהעלילה מתקדמת נדמה שגם שנבל הולכת לאיבוד. הסיפור לא מאורגן, מאבד אחיזה במציאות וגם כמה טוויסטים נחמדים לא מצליחים לפצות. באיזשהו שלב הייאוש גבר על הציפייה והמשכתי לקרוא את הספר במצב רוח קטטוני ועם התהייה מתי זה ייגמר.

      יחד עם הדעיכה המהירה והמאכזבת, צורם לאוזן גם השימוש המוגזם במילה "אני". אין בעיה עם גוף ראשון, אבל נדמה שאפשר היה למתן את המינון. "אני צועדת. הנשימה שלי מכבידה עלי. ותחושת חנק אופפת אותי. כמו קוצר נשימה - משהו שמעולם לא חוויתי - קושי של ממש להכניס אוויר פנימה. אני רוצה לעצור, אבל אני ממשיכה. אני חייבת פיפי. אבל אני לא רוצה לחזור. אני מרגישה מכושפת. אני רוצה לצעוד ולצעוד עד שכל העניין ייפתר. אני רוצה לצאת לטרק בהודו... אני רוצה להאיץ את הזמן". למעשה, בכל 20 העמודים הראשונים (אחר כך הפסקתי לספור) הופיעה המילה "אני", אפילו בעמוד 12 שכלל 4 שורות. שימוש בהחלט בלתי סביר שמעיד על צורך להבליט רגש, אלא ששנבל ידעה בעבר להבהיר את הנקודה גם בלי הדגשה כל כך בוטה.

      "בלגן נפלא" הוא ספר שמבטיח מסע רגשי כיפי ומהנה, אבל הקרקע מתחתיו נשמטת במהירות והוא הופך לרומן יבבני שהתחושה העיקרית המתעוררת כתוצאה מקריאתו היא אפאטיות. מאחר שכבר למדנו להכיר את הצד האחר של שנבל, זה שמצליח להשאיר אותנו בסיפור לכל אורכו, נותר רק לחכות לרומן הבא כדי לראות האם תשוב גם לקיים.


      "בלגן נפלא" / ורד שנבל. הוצאה זמורה ביתן. 271 עמודים.