סיפורה של להקת מיומנה מוכר כמעט לכל ישראלי חובב תרבות: הפאוור קאפל (דאז, סוג של) אילון נופר ובועז ברמן הרימו מהחולות של יפו, הפחים הירוקים והקחונים חסרי החן, את הרפרטואר מהזכורים ביותר במה שנשאר מתרבות המיינסטרים בישראל. הקטעים, שהופיעו על כל במה אפשרית, הפכו לקאלט, וישראל ידעה כבר שמיומנה "זה האלה שעושים את הזה עם האלה", בהתכוונה כמובן לשילוב בין מוזיקה, תיפוף גוף, מחול ושימוש בסביבה ככלי לתנועה ולנגינה.
20 שנה חלפו מאז, ומיומנה נאלצה לחפש את עצמה. אלא שכשיוצריה ביקשו לברוח מהחומרים המקוריים - הם התפזרו הרחק מן הקהל הישראלי והפכו אהודים יותר ויותר בקרב העולם, עד שהמצב בישראל הפך עגום. המופעים השתדרגו והתווספו להם טכנולוגיות חדשות ואלמנטים יותר ממלכתיים מעולם המחול - ועמם ירדה השפעתו של הקסם הכוריאוגרפי המקורי של מיומנה, הפשוט, הרוקע על הקלישאה השחוקה אך אהובה של פחי צפרדע.
מה שיפה במופע "מיומנה", שעלה עכשיו בגרסת 2018 לרגל 20 שנה ללהקה, הוא שהוא מזקק את כל מה שישראל אי פעם אהבה בה. הוא ההברקה שלאחר שיטוט בכל מיני מעוזות זרים, ההבנה שאפשר לחזור הביתה גם אם הדרך כרוכה במחזור מסוים. שאפשר להלביש את 1998 בבגדים קצת פחות מרופטים (מטאפורית, כי זו מיומנה כמובן), להוסיף ולרענן רקדנים, ולייצר את אותו אפקט ההתאהבות שכבש את ישראל גם אז. גם אם "בית מיומנה" כבר אינו אלא האנגר גדול על שפת הים והלהקה המצליחה נאלצת לקיים את הופעותיה בבית החייל בתל אביב.
המופע, המעט ארוך מדי (נושק לשעתיים), הוא מעין לקט מצוין של הרפרטוארים המזוקקים ביותר של מיומנה. הוא משווק כמופע "בהשתתפות הקאסט המקורי", אלא שהרקדנים בו נחלקים בצורה גסה מאוד למייסדי הלהקה ולצעיריה שככל הנראה נקלטו בה ממש בשנה-שנתיים האחרונות. כאן ראוי לציון המייסד בועז ברמן בן ה-55, שעלה אמש להופיע על הבמה אחרי מי יודע כמה שנים, ונתן הופעה שלא תבייש אף פרפורמר מנוסה ברמת היומיום.
הערבוב בין ישן וחדש מייצר תמהיל מעולה של אמני במה שהגיעו ליהנות עליה, גם אם תוך נפילה לקלישאה הנוסטלגית. כאן הרקדנים הממלכתיים והאסופים אלה הם דווקא הצעירים יותר, ואילו מי שמצליח למתוח את הבעות פניו על הבמה כמו פלסטלינה ולכופף את החוקים כאמן מוטרף לכדי הדבר הזה שנקרא "מיומנה" - אלה דווקא רקדני הדור הישן. השילוב בין שני הניגודים מייצר מסיבה לעיניים, לאוזניים וללב.
אפשר להגיד, בזהירות, שמיומנה הצליחה במשימתה לעת עתה. אחרי 20 שנה של עליות, מורדות, תככים והרבה מאוד (!) הצלחה מעבר לים - המופע "מיומנה" מצליח לקחת את הקהל הישראלי יד ביד וללוות אותו חזרה הביתה, אל המקום שבו הכול התחיל. הלהקה לא ויתרה על הוידאו ארט, לא על המקצועיות ולא על הטכנולוגיות של המאה ה-21, ובכל זאת יצרה את החוויה המזוקקת שאחרי לא מעט שנות נדודים, הזכירה למי שהרימו אותה על נס למה עשו זאת מלכתחילה. נותר רק להמתין למה שיקרה אחרי אותן 20 הופעות "במהדורה מוגבלת", ולקוות שבלהקה יצליחו להימנע מהצעד הכמעט פבלובי של בריחה מחודשת אל הקהל הזר, וימשיכו לעמוד על חשיבות שימורו של החיבוק הישראלי.
