פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יורים והולכים: חשבון הנפש האלים של "אויבים" עובד רק חלקית

      המסע המפרך במרכז המערבון הקשוח של הבמאי-תסריטאי סקוט קופר אינו נופל מסרטי הז'אנר הקלאסיים, ונהנה מצילום מרשים ומשחק סולידי. עם זאת, הקרירות שמאפיינת את כתיבתו מעיבה על המסר האנטי-מלחמתי שהסרט מבקש להעביר

      דירוג כוכבים לסרטים -3.5 כוכבים (עיבוד תמונה)
      מתוך הסרט "אויבים" (יח"צ)
      מערבון בניחוח של פעם. כריסטיאן בייל מתוך "אויבים" (צילום: יח"צ)

      כבר מסצנת הפתיחה שלו מסתמן "אויבים" כסרט חמקמק, כזה שמרגיש מוכר מפעם אבל ברור שיש בו ניסיון לומר הרבה על הכאן ועכשיו. "הנפש האמריקנית במהותה היא קשה, מבודדת, מאופקת ורוצחת", קובע הציטוט של הסופר דיוויד הרברט לורנס הפותח את הסרט ומהווה רק חלק מהאבחנה הקודרת של המהגר הבריטי, ששהה בעת כתיבתו רק שנה אחת על אדמת ארה"ב. כל הדיבורים על אהבה ודמוקרטיה הם משחק בלבד, קבע אז לורנס בעודו מתבונן על האלימות המושרשת עמוק בבני האומה כבר ב-1923. פחות ממאה לאחר מכן, ובעיקר לאור אירוע הירי הנורא בפארקלנד והקושי להגביל את השימוש בכלי נשק בארה"ב, מקבלת האבחנה הזאת משנה תוקף. המערבון נולד מערכים של קשיחות ובדידות, ממרחבים פתוחים ותחושת כל אדם לעצמו, ולפתע כש"אויבים" מציג את כל אלה בקונטקסט מודרני, נראה הז'אנר הרבה פחות רומנטי ממה שהתרגלנו לחשוב עליו.

      עלילת "אויבים" מתרחשת ב-1892, כאשר קצין הצבא הוותיק ג'וזף בלוקר (כריסטיאן בייל) מקבל בעל כורחו את הפקודה האחרונה שלו בטרם ייצא לגמלאות. על בלוקר מוטלת המשימה ללוות את הצ'יף האינדיאני "נץ צהוב" (ווס סטודי) ומשפחתו כל הדרך מניו מקסיקו - בה היו כלואים במשך שנים - בחזרה אל אדמותיהם השבטיות במונטנה, וזאת על אף הטינה שהוא חש כלפיו באופן אישי וכלפי בני עמו בכלל. בדרך הארוכה והמסוכנת אל יעדם מצטלבות דרכיהם של בלוקר וצוותו עם רוזלי קווייד (רוזמונד פייק), שידעה טרגדיה נוראית מידיהם של ילידים אמריקנים, ומצטרפת אל החבורה.

      מתוך הסרט "אויבים" (יח"צ)
      הגיבורים נדרשים למחול כדי לשרוד (צילום: יח"צ)

      המבנה הזה של מסע ארוך בתוואי הדרך המשתנה של האמריקנה - הטומן בחובו שלל סכנות ותובנות המשנות השקפות עולם - יריבים ובני ברית, ידוע ומוכר. זו, כך נדמה, הייתה גם כוונתו של הבמאי-תסריטאי סקוט קופר. "אויבים" מבקש למחזר אם כן את רוח המערבונים האמריקניים הקלאסיים, על גיבוריהם בעלי העוצמה השקטה ועברם הרדוף, תוך התמקדות באלימות שממתינה בכל פינה. למעשה, הנופים היפהפיים שנשקפים ב"אויבים" באמצעות עבודת המצלמה הנפלאה של מסאנובו טאקאינאגי, הם עצמם חלק מהסכנה שאורבת לחברי המשלחת בכל נקיק, מעבר לחורשות ולצד נחלים. "אויבים" מתמודד כל העת עם הנפש האמריקנית ההיא של לורנס, ומנסה לרכך אותה או לפחות להתמודד עמה בטרם האלימות תכריע אותה.

      מערכות היחסים בין הדמויות מאפשרות להן להתמודד עם האלימות המאיימת הזו באמצעות מחילה, שתהפוך אותן מאויבים לבני ברית בדרך הארוכה לנקודת הסיום של המסע. המחילה הזו לא מגיעה בקלות כמובן. בלוקר ו"נץ צהוב" הרגו איש איש בחבריו וקרוביו של האחר; רוזלי נדרשת לחלוק את חייה וגורלה עם משפחת ילידים אחרי הטרגדיה שעברה מידי ילידים אחרים; בלוקר מתמודד עם זיכרונות מעשיו בימי המלחמה ולאחריה, ומקיים חשבון נפש בינו לבין עצמו ומול החברה הסובבת אותו ודורשת ממנו לעמוד בסטנדרטים האלימים שבהם נודע בעבר. מערכת יחסים בולטת נוספת היא של הגיבורים מול האמונה והאל, והבחינה של עוצמת האמונה מול התלאות שמציבה הדרך. כל אחת מהדמויות נדרשת לעמוד בה בהקשר חטאיה בעבר, וכאן נשפטים הן הצד הילידי והן הלבן באותה חומרה על הדם, הדמעות והטראומות שגרמו בעבר.

      מתוך הסרט "אויבים" (יח"צ)
      צילומים יפהפיים של המרחבים הפתוחים בדרום ארה"ב (צילום: יח"צ)

      כל קונפליקט כזה ורבים נוספים זוכה לטיפול יפה לאורך הסרט, כשהמציאות כופה על כל אחד מהגיבורים להשתנות כדי להגיע אל נקודת הסיום. מהסיבה הזו, וגם כאן נראה שאין מדובר ביד המקרה, נקודת הסיום של "אויבים" חשובה פחות מהדרך אליה. החבורה שיצאה מניו מקסיקו אינה זו שתסיים אותו במונטנה, לא בזהות חבריה ולא במבנה אישיותם. ובנכונות הזאת לאפשר לדרך המפרכת לגבור על הנפש הקשוחה, מייצר "אויבים" כמה וכמה רגעים יפהפיים ומרגשים.

      אם מפני שקופר הציב דגש גדול כל כך על השינויים שכופה המסע, ואם מפני שמדובר בהיעדר רצון להעמיק בסיפוריהם של גיבוריו - קשה להצביע על דמות ב"אויבים" מלבד בלוקר שמצליחה לבלוט או לעורר עניין בפני עצמה. רובם ככולם הם כלי להעברת מסר, ובכך מפספס קופר לפחות שני כישרונות ענק (ג'סי פלמונס וטימותי שלאמה, המועמד לאוסקר), שנבלעים ברקע ואינם מותירים כל חותם אמיתי על הסרט. כתוצאה מכך, גם מערכות היחסים החשובות כל כך לסרט לא מצליחות להתעלות לרמה שתגרום לנו לחרוד לגורלן. בתוך האלימות והקשיחות הזו והצורך להתאים את עצמך לתנאי הדרך, כולם בני תחליף, ובעוד ההיגיון הזה מתאים למערב הפרוע, קשה לטעון שזהו הדין גם לסרט קולנוע. גם הדיאלוגים של קופר, הבנויים בדרמטיות של שתיקות ארוכות ובהיות נוגות במרחב בטרם דמות תענה לרעותה, נראים יותר ככלי להעברת המסרים של הסרט מאשר בנייה אמיתית של יחסים. בסופו של דבר הקרירות הזו מונעת מהסרט להפוך לגדול באמת.

      "אויבים" הוא מסוג הסרטים שקל מאוד להמליץ עליהם למי שמחפשים עוד מאותו סגנון. חובבי מערבונים, בעיקר קלאסיים, ימצאו בו את כל הקריצות והמחוות המתבקשות מאתגרים קשוחים בדרכים אכזריות ואלימות - גם אם כבר בשלב מוקדם קל לנחש מה תהיה נקודת הסיום. מי שמבקשים לעצמם ערך מוסף, חידוש או לפחות דמות להזדהות עמה - יתקשו למצוא כאלה כאן. המשחק הסולידי של בייל, הצילום המרהיב והבימוי היעיל של קופר בהחלט מספיקים כדי לחוות את "אויבים" כמסע של שינוי באמצעות התפכחות. בכל הקשור לטון המהורהר ולחשבון הנפש שמבקש הסרט לעשות עם האלימות האמריקאית, ניכר כי נעדרת ממנו כתיבה איכותית שתהפוך אותו למעורר הדיון שהוא מבקש להיות.

      מתוך הסרט "אויבים" (יח"צ)
      חובבי מערבונים בוודאי ייהנו ממנו (צילום: יח"צ)
      מתוך הסרט "אויבים" (יח"צ)
      גם אם הוא לא איכותי כמו שהוא מבקש להיות, הוא בהחלט יעיל ומעורר מחשבה (צילום: יח"צ)