ב-1976 עובד ספרו של ז'ורז' אמאדו "דונה פלור ושני בעליה" לסרט. סוניה בראגה, עד אז שחקנית צעירה שביצעה בעיקר תפקידים קטנים בסדרות טלוויזיה, קיבלה את התפקיד הראשי. הסרט לא זכה לביקורות מרהיבות, אבל בזכות פריחה מאוחרת פרץ שוב למסכים בתחילת שנות ה-80 (אז כבר תורגם בישראל ל"דונה פלור נשואה לשניים") והתקבע כאחת הקלאסיקות הארוטיות הגדולות של כל הזמנים. הספר, לא הסרט, נצרב חזק בתודעתו של עירד רובינשטיין, שבסיועו של יואב שוטן עיבד למחזה וביים גרסה עברית עבור תיאטרון באר שבע.
כמו הרבה ספרים שהפכו לבלתי נשכחים דווקא בזכות פשטותם, גם אמאדו לא התחכם ב"דונה פלור". כמי שצמח מתוך התרבות קשת היום של באהיה, הוא הכיר גם את המצוי (פועלים קשי יום ואבטלה מטורפת) וגם את הרצוי (בורגנות יציבה) והעמיד את הגיבורה שלו בפני שתי אפשרויות בחירה. דונה פלור (רעות אלוש) מתאהבת בנוכל פוחז ובוגדני בשם ואדיניו (רועי אסף), למגינת לבה של אמה השתלטנית רוזילדה (אוולין הגואל). במהלך קרנבל מת ואדיניו, שהימר ובגד בפלור ללא הפסקה, ולחייה נכנס גבר אחר, הרופא המשכיל ד"ר תיאודורו (מולי שולמן). תיאודורו הוא ההפך הגמור מואדיניו - נטול תשוקה אבל אמיד ושקול. דונה מתגעגעת לפאשן של ואדיניו, אך מרגישה בטוחה בידיו של תיאודורו. אף שבעלה הראשון כבר מת, היא עדיין נאלצת לבחור בין השניים.
מתחת למעטה הקומי ולקצב הסמבה של ההצגה, מסתתר ב"דונה פלור" רובד קצת יותר מורכב. זו לא רק שאלת הלהט והאימפולסיביות של ואדיניו מול האיפוק והביטחון של תיאודורו, אמאדו הציג גם את חוסר היכולת של דונה פלור להשתחרר מהאיש שאמלל אותה כל כך. לא בדיוק תסמונת האישה המוכה, אבל כן האישה שלא מצליחה לבקוע מקליפת הבוגדנות והייאוש שהמיט עליה בעלה המת. היא עמדה לעזוב בעצמה את ואדיניו, אך המוות שלו נגס בה ומנע ממנה לסגור את המעגל. את חוסר השלמות והערעור הנפשי הזה הצליח רובינשטיין להעביר היטב גם בגרסה שהיא לכאורה קלילה ומלאת קצב.
הוא עשה זאת בסיוע מספר גורמים. רועי אסף כואדיניו ואוולין הגואל כרוזילדה פשוט מעולים ומאפילים על יתר השחקנים. אסף בנוי לספקטקלים מהסוג הזה, נכנס היטב לדמות ומפזז על הבמה בחופשיות ובמקצועיות. כשרואים אותו יודעים שזה פשוט זה. אצל הגואל זה עניין של טמפרמנט. האוכלוסייה האפריקאית ומזגה החם נפוצים מאוד בבאהיה, כך שה"מרוקאיות" האותנטית שהיא מביאה לבמה משתלבת היטב ובאמינות רבה עם המחזה. וכרגיל, כשצריך נאבעך בסביבה תוכלו למצוא נכס כמו שולמן, יעיל כתמיד בתפקיד. אלוש הצעירה חמודה וחיננית, אבל הדמות של דונה פלור, במיוחד זו שגולמה על ידי בראגה, לא הייתה חיננית, היא הייתה מטונפת (בקטע טוב ועילאי), ולמרבה הצער הנוכחות הבימתית של אלוש לא מאפשרת לה להגיע לרמות האלה. עדיין.
מעל כולם ראויים לציון יערה ברבש שאחראית על התיפוף ועמית זמיר, שהתנועה שיצר על הבמה הופכת את "דונה פלור" למחזה מיוחד עם מספר תמונות נהדרות. העוצמתית מכולן היא זו שבה ואדיניו מהמר בקזינו על כל הונו, כשאת תפקיד הרולטה מבצעת תמר מלאכי, בריקוד בשמלה אדומה-שחורה. זוהי סצנה נהדרת המגלמת את כל מה שעובר בנפשו של מהמר - התקווה לשבור את הקופה ואחריה התוצאה המאכזבת שמביאה תחושת ריק ושברון לב. אסף הווקאלי מול מלאכי הדוממת מעבירים את החוויה בצורה חודרנית ומושלמת.
טכניקת כלי ההקשה שהנהיגה ברבש נתנה ביטוי מעניין מאוד לתמונות חושניות, למשל תיפוף רועם במקרה של סקס טוב או קסטנייטה מינורית לאינטימיות פחות מוצלחת. בעיניי, היא וזמיר הם הכוכבים הגדולים של המחזה והופכים אותו לחוויה מיוחדת. גם אם קשה לי לומר שרשמתי ב"דונה פלור" הנאה חסרת גבולות, ההצגה הזאת היא יותר מסתם מסיבת סמבה אחת גדולה. יש להחמיא לרובינשטיין ושוטן על כך שבתוך כל החינגה הצליחו להעביר גם את הפן הרציני יותר של החוויה הבאהיינית שתיאר אמאדו.