הברידרז - Wait in the Car / Nervous Mary
אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של הברידרז, אבל הם לבטח היו חלק מפסקול הניינטיז שלי, ואי אפשר לומר ש-"Cannonball" אינו שיר מושלם. מחר יוצא אלבום הקאמבק של הלהקה אחרי עשור נטול אלבומים, והראשון עם הליינאפ שחתום על האלבום הכי מצליח של הלהקה, "Last Splash", שיצא ב-1993: האחיות קים וקלי דיל, הבסיסטית ג'וזפין וויגז והמתופף ג'ים מקפירסון. אחרי ההצלחה הענקית - אגב יותר משל להקת האם של קים, פיקסיז - ההרכב הזה של הברידרז התפרק. היו שם סמים ועצבים, כל אחת ואחד מחברי הלהקה הלכו לדרכם החדשה, ועכשיו, כשהם בשנות החמישים לחייהם (התאומות בנות 56) והתקופה הסוערת של הגראנג' והחימומים של נירוונה נראים כמו חלום רחוק - אפשר להתחיל מחדש, בלי התמכרויות וכעסים. 11 שירים יש ב-"All Nerve" שבו היה מעורב סטיב אלביני, 33 דקות, ולפי השירים שכבר מסתובבים בחוץ הוא לגמרי אפקטיבי וכיפי. הנה הסינגל החדש מתוכו, וחבל שהוא נמשך רק שתיים וחצי דקות, וגם הסינגל הראשון, שאולי מרפרר קצת לארקייד פייר.
Screaming Females - I'll Make You Sorry
עוד רוקנרול נשי? יש, והוא לא נופל בשום צורה מזה של הברידרז. "All at Once" הוא האלבום השביעי של השלישיה הניו ג'רזית המעולה סקרימינג פימיילז, שבראשה עומדת ושואגת בגאון מריסה פאטרנוסטר, והוא הנגיש ביותר שלה עד היום. כולו חגיגת רוקנרול על גווניו השונים, גם קלסטרופובי וגם משוחרר, גם פוליטי וגם אישי, והגם שהוא נמשך 50 דקות, הוא ידיד ראוי.
Ought - Desire
אבל תואר אלבום החודש הולך ל-"Room Inside the World", השלישי של הרכב הארט-אינדי-Pאנק ממונטריאול, שבעברית אפשר לכתוב בתור "אוט". ומדוע? כי מדובר בקולקציית שירים חכמה, נגישה הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות, ולמרות שסגנון השירה של טים דארסי עלול לעצבן לפרקים - בעיקר כי נדמה שהוא עושה את זה בכוונה - מי שחלם על שילוב ווקאלי בין רוברט סמית, דיוויד בואי וניק קייב עשוי למצוא כאן משהו לעבוד איתו. בלבו של האלבום השיר "Desire", שאפילו מזכיר בקצוות את אהובתי פיוצ'ר איילנדס, חמש דקות - בתוכן מקהלה מלווה - של אחד מהשירים שיככבו ברשימות הסיכום של 2018. לצדו זורחים "These 3 Things" ו-"Disgraced in America", והגם שלא מדובר באלבום בלתי מאתגר, הוא שווה את המאמץ.
Superchunk - What a Time to be Alive
גם להרכב הוותיק והקאלטי מצפון קרוליינה יש אלבום חדש, מספר 11, "What a Time to be Alive" שמו, שנולד כתגובה לבחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב. סופרצ'אנק מתמודדים עם הסיטואציה בדרכם הפאנק-פופית הכועסת אך חמודה, כמו למשל בשיר הנושא המעולה, על מילותיו "החלאות, הבושה, השקרים המזדיינים / איזו תקופה לחיות בה". חפשו גם את "Break the Glass" ואת "Dead Photographers".
The Low Anthem - Give My Body Back
"The Salt Doll Went to Measure the Depths of the Sea" הוא שם האלבום החמישי של ההרכב מפרובידנס, אלבום קונספט שקיבל את השראתו ממשל - יתכן שבודהיסטי - שקרא הזמר בן נוקס מילר, על בובת מלח המגלה שמקורה בים ורוצה לדעת עוד על עצמה. היא עושה את דרכה למים, אבל שם לומדת על מלחה שכדי להבין מה קורה במעמקים היא צריכה להיכנס פנימה ואז - ובכן - היא תתמוסס ותיעלם, עד שתתאחד עם האוקיינוס. יש כאן נמשל כמובן, אבל בשביל זה תצטרכו להקשיב לחצי השעה היפה והאינטימית הזאת, עם קולו העדין של מילר, שלרגעים מזכיר את סופיאן סטיבנס.
Parquet Courts - Almost Had to Start A Fight/In and Out of Patience
חדשות משמחות מגיעות מכיוון פרקיי קורטס, שהודיעו שהם חוזרים במאי עם אלבום חדש, "Wide Awake!", שינסה לעשות את מה שעשה קודמו המעולה מ-2016, "Human Performance". הטוויסט: מי שיפיק הפעם את אחת מהלהקות החכמות והחשובות שפועלות בזירת הרוקנרול כיום הוא לא אחר מדיינג'ר מאוס, שינסה להביא את הפופיות שלו ל-Pאנק של הניו יורקים. הסינגל הראשון מהאלבום מרמז מה עומד לקרות כאן, וזה די נחמד.
Manic Street Preachers - Distant Colours
מה אני אעשה עם המאניק סטריט פריצ'רז? למרות הכל והמוזיקה הבינונית עדיין קצת בא לי עליהם ואני עדיין מקווה. אלבום חדש שלהם הוא כבר לא באמת אירוע, אבל בכל זאת הוא מגיע ב-13 באפריל, יקראו לו "Resistance Is Futile", והסינגל השני שיוצא ממנו נשמע כמו מאש-אפ נטול בושה בין "You Stole the Sun from my Heart" ו-"Everything Must Go". וכך, ייתכן שמדובר בלהיט רדיו.
שני קאברים בשבוע
כי דברים יפים קורים. למשל סורוריטי נויז עושים את "Chelsea Hotel No. 2" של לאונרד כהן, ומנצ'סטר אורקסטרה המהממים ביחד עם ג'וליאן בייקר המהממת לא פחות עושים את "Bad Things To Such Good People" המאד מאד עצוב של Pedro The Lion.
פצצה מהעבר
היה רגע שבו "Fuzzy" של גרנט לי באפלו כמעט היה ה-"Creep" החדש, לפחות בישראל. הרדיו אהב אותו מאד, ולי כחייל הוא והאלבום שממנו הוא לקוח, הבכורה של הלהקה האמריקאית, היו פסקול שהתמודד בכבוד רב עם האלבומים הגדולים של התקופה. בשבוע שעבר צוינו 25 שנים לרגע ההוא, והשיר העל-זמני הזה עדיין עובד. פרשנויות שונות ניסו להתמודד עם משמעותו של הטקסט - פרידה? נוסטלגיה? מבוגר שמתמודד עם ילדותו? - אבל גרנט לי פיליפס לא נתן תשובות נחרצות, רק אמר מתישהו שאמרו לו שהאלבום הוא מלווה מעולה לסקס. הוא עצמו הוציא אלבום סולו חדש השבוע, "Widdershins", והנה שיר יפה מתוכו.