עלאא אלאסוואני הוא שם נוצץ בעולם הספרות. הוא זכה לשבחים רבים בסצנה הספרותית הערבית והעולמית, בעיקר בעקבות ספרו "בית יעקוביאן" שזכה לביקורות טובות ברמה הערבית והבינלאומית. יש שיטענו שאלאסוואני מייצג את קולו של הדור שסבל תחת השלטון הדיקטטורי במצרים והוביל את מהפכת 25 בינואר, ומצליח לתאר באופן מדויק את הפסיפס המצרי על כל גווניו, מבלי לחשוש לבקר אותו בצורה חריפה ונוקבת. בנוסף לספרו המצליח "בית יעקוביאן", תורגם ספרו מ-2013 "מועדון המכוניות של מצריים" לעברית, והוא בעיקר מוכיח שאלאסוואני הוא סופר בינוני שדעותיו החתרניות וביקורתו הנוקבת על מצריים היא סוד הצלחתו.
"מועדון המכוניות של מצרים" הוא ספר עב כרס שעלילתו מתרחשת בקהיר של שנות הארבעים תחת המנדט הבריטי. הוא מתרחש בעיקרו במועדון המכוניות, מועדון יוקרתי שהוא מקום הבילוי המועדף על המלך, ושבו מבלה האליטה של קהיר שמונה בעיקר אירופאים ואוליגרכים מצריים. המועדון מנוהל על ידי ג'יימס רייט הבריטי, ששונא את המצריים ולא מהסס להביע את שנאתו ותיעובו כלפיהם ("המצרים הם עם פרימיטיבי ועצלן [...] שכושר העבודה והערכים המוסריים שלהם שונים לגמרי מאלה של האירופאיים"), ועובדיו הם מצריים קשי יום - רובם מהאזור הכפרי של מצריים, א-סעיד (מצריים עילית) - שסובלים תחת פיקוחו של אלקו, המשרת הבכיר בארמון המלך שמתעלל בעובדי המועדון, משפיל אותם ומרביץ להם כדרך קבע.
הרומן מגולל את קורותיה של משפחת המאם העשירה מא-סעיד, שאביה, עבד אלעזיז, נאלץ לעבור לקהיר ולהתחיל מחדש את חייו לאחר שירד מנכסיו. המשפחה מתאכסנת בדירה גדולה בשכונת ה-סיידה זינב (שכונה עממית בקהיר), והאב מתחיל לעבוד במועדון המכוניות. עבד אלעזיז, שנאבק עם המחסור והמעמד החדש, נקלע לריב עם אלקו, וזה מרביץ לו עד שהאחרון מת מהמכות ומההשפלה. משם ממשיך המספר לעקוב אחר עלילות בני המשפחה המקבילות לעלילות המועדון. כך מנסה אלאסוואני, כפי שעשה בצורה יוצאת מן הכלל ב"בית יעקוביאן", לייצר מיקרוקוסמוס לעם המצרי, שחי בתוך שרשרת מזון ארוכה ומסורבלת; העם המצרי נמצא תחת כיבוש זר ו"נאור" שעומד בראש השרשרת, וניזון מהעם המצרי הפשוט וחסר האונים שתלוי בו על מנת לשרוד כלכלית. בתוך העם המצרי קיימות חוליות רבות שבעצמן לא מהססות לכרסם בחוליות שמתחתיהן: הגברים מתעללים בנשים, ומי שנמצא במעמד בכיר יותר מתעלל בזה שמתחתיו.
בתחילת הרומן מתאר אלאסוואני לילה מחייו של המספר, שהולך לנפוש בבית הקיץ שלו בחוף הצפוני במצריים. המספר עושה הגהה אחרונה לרומן וחש ברגשות מעורבים כלפי הוצאתו לאור; "ידעתי שאני נמנע מהדפסת הרומן ודוחה ככל האפשר את אותו רגע קשה ומיוחד", הוא כותב, "בלחיצה אחת על כפתור ההדפסה יגיח הרומן לאוויר העולם, ובצאתו לאור יהפוך לפתע מטקסט וירטואלי שנוצר בדמיוני ליצור מושלם ומוחשי בעל קיום אמיתי ועצמאי". הלבטים הללו מוצדקים. הרומן הזה לא היה אמור לצאת לעולם, בטח שלא לפני עבודת עריכה מאסיבית שבבירור לא התקיימה כאן.
הספר סובל מעודף של דמויות שאמנם נדמה בתחילה שמעניקות נפח לעלילה, אך הן בעצם מבלבלות את הקורא ומשרות על הטקסט תחושה של בלגן שהמספר לא מצליח להשתלט עליו. רוב הדמויות הללו נעלמות בשלב מסוים מהסיפור מבלי לדעת מה עלה בגורלן או מה החשיבות שלהן לסיפור. נדמה שהסופר לא השקיע מחשבה בפיתוחן ובבריאתן, והמשיך בכך גם בנסיבות היעלמותן; הדמויות של "מועדון המכוניות" פלקטיות, קלישאתיות ושטוחות; המלך שמן וזללן, למיסטר רייט הבריטי יש חיים מסודרים וקבועים, הנשים מניפולטיביות וסכסכניות, והנשים הזרות מופקרות ונימפמניות. הדיאלוגים, שדרכם נעשה ניסיון לשקף את הגיוון של מועדון המכוניות וסביבתו, ואת ההבדלים בתפיסות העולם בין דמויותיו השמרניות והפרוגרסיביות - נדושים, לא מתוחכמים, ואף מזכירים שרשור תגובות בין טרולים בפייסבוק.
עוד ניכרת ברומן השנאה העזה שרוחש אלאסוואני לנשים והחרדה הגדולה שהמיניות הנשית מעוררת בו. הוא אמנם מתיימר להציג את הנשים כמי שמבשרות את השינוי, אך די קל להבחין אצלו בדיכוטומיה המסורתית של נשים בתולות לעומת נשים זונות. בכך הנשים שמיוצגות באופן חיובי הן בתולות או נשים לא מיניות באופן מובהק; הן אלה שזוכות לגאולה ושמעשיהן הטובים מתוגמלים. לעומתן, נשים בעלות מיניות מובהקת הן הנשים הרעות, העשירות, הזרות, הזקנות שמנצלות גברים צעירים לקיים איתם יחסי מין, ומתוארות בצורה מעוררת קבס כסכסכניות, מניפולטיביות ומי ששולטות בבעליהן.
כאמור, אלאסוואני זכה לתהילה בעיקר בגלל דעותיו החתרניות. קהיר של שנות הארבעים של הרומן אינה שונה בהרבה ממצרים של היום. העם המצרי, גם אחרי המהפכה של 2011, הוא עדיין עם פסיבי ועני, שחי מיום ליום ועוסק בפת הלחם ובהישרדות היומיומית. בשלטון הוא רואה עובדה בשטח ולא חושב על דרכים להזיז או לשנות אותו. זה באמת מרענן, אבל זה לא מספיק ליצירת ספרות טובה.
"מועדון המכוניות של מצרים", עלאא אלאסוואני. מערבית: ברוריה הורוביץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן.