דינוזאור אחושלוקי

אני מוכרחה להודות שהפער בין התקליטים של ניקי סאדן (שכמה מהם לא פחות ממצוינים, בחיי) לכריזמה הבימתית שלו הכה אותי בתדהמה. ולמרות שניסיתי בכל כוחי למצוא באיש שעל הבמה את גיבור הרוקנרול המסתתר בכמה מהתקליטים האהובים שלו בגלגוליו השונים, החוויה הזכירה לי יותר מכל את דקות הבהייה הנעימות במיקרוגל בזמן ששאריות הפסטה של אתמול מתחממות להן בנחת. אחת הסיבות שהנחתי באופן כמעט אוטומטי שסאדן יצליח לתרגם את הקסם הטמון בתקליטים שלו להופעה חיה, על אף הגיל ולמרות העובדה שהוא היה מצויד בגיטרה אחת ותו לא, היא בגלל שהתמזל מזלי לצפות בכמה הופעות בפורמט זהה לחלוטין (לצערי לא בארץ) שעמדו בציפיות ללא רבב.

את רובין היצ'קוק יצא לי לראות בהופעה אקוסטית כמה פעמים במועדון פולק לונדוני שגודלו כמחצית מהפטיפון, ולמרות השיבה בשיערו ההופעות היו מצמררות. ואת ג'יי מאסיס (אני מתנצלת בפני אסכולת "מאסקיס", באמת שאין לי מושג איך מבטאים את שמו) ראיתי מופיע לבדו פעמיים, בפעם הראשונה ב-94' והשנייה לפני חודשיים בלבד. נכון שלג'יי היה פדל אפקטים בעוד שסאדן הצטייד בכוס יין אדום, אבל מאסיס – שגם הוא כבר לא בן עשרים – אכל לבדו את כל הדיסקוגרפיה של עצמו בלי מלח ובלי פלפל. כך שאתם מוכרחים להבין את מקורה של הנאיביות שלי. ובמקרה של מאסיס, הבנאדם לא רק מופיע עדיין כמו תותח אלא גם ממשיך להוציא תקליטים שלא נופלים במאומה מההיסטוריה של דינוזאור ג'וניור, ובהרבה מקרים אפילו עולים עליה מהסיבה הפשוטה שההתרחקות שלו מנויז מרוכז ומקושקש מדי (שדינוזאור ג'וניור חטאו בו מדי פעם בתקליטיהם הראשונים, אבל אולי לו בארלו היה אשם) עושה לו רק טוב.

התקליט החדש של ג'יי מאסיס וה-Fog (בעותק הפרומו שקיבלתי לא כתוב אם קווין שילדס ובוב פולארד עדיין בקומבינה, אבל האמת שזה לא כל כך איכפת לי), “Free So Free”, הוא מעין אלבום קונספט אישי בנושאי חופש, עצמאות וגילוי לב, והוא כל מה שתקליט מצוין של מאסיס צריך להיות. הוא נפתח ב-“Freedom” – שיר בעל פוטנציאל להיטי (במובן המאסיסי של המילה, לא הטימברלייקי), שלא נשמע אצל מאסיס מאז “Freak Scene” או “Start Choppin” של דינוזאור ג'וניור. אתם יודעים מה, “Freedom” הוא להיט יותר גדול מהם! הוא להיט ענק! הוא להיט עצום! הוא להיט שגורם לכל העגבניות והמלפפונים לפרוץ מהמקרר שלי ולרקוד ברחבי המטבח בשמחה אינסופית. מיד אחריו מגיע “If That's How It's Gotta Be”, שהוא מהשירים האקוסטיים העצובים האלה בהם מאסיס מיילל ומתבכיין כמו ניל יאנג שדרכו לו על הזנב, ולקראת הסוף פתאום מתעורר ומתאושש וממלא אותך תקווה מחודשת. ואחר כך, בשיר השלישי, “Set Us Free”, מגיע סולו גיטרה מאסיסי טיפוסי. יא חביבי, איזה סולו – מהמפרט של מאסיס למגבר של אלוהים! וזה עוד לפני שהגענו לשיר הנושא את שם האלבום שמתווסף באופן מיידי לרשימת "השירים הכי מרגשים שמאסיס כתב אי פעם" ש”Get Me” עומד כמובן בראשה. את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד. אין מה לומר – זה ההבדל בין סתם דינוזאור (כמו נ.ס) לדינוזאור מלכותי.


J Mascis, “Free So Free”, הליקון