מפעל חיים

אביבה אורי ציירה במשך כחמישים שנה. שפת הרישום הייחודית שלה התבררה זה מכבר כחדשנית ונועזת וכמכרעת עבור אוסף מרשים של ציירים בני דורות צעירים ממנה (מגרשוני ורפי לביא ועד אירית חמו וטל מצליח). היא התבררה כאמנית האחת שעבדה בתווך שבין מגמות ההפשטה הלירית לבין ריאליזם סוציאליסטי וציור פיגורטיבי מסוג שהוקע כאן שנים רבות, ופיתחה שפה פרטית, קוסמולוגיה וקליגרפיה מזוהות, בעלות עוצמה נדירה באיכותה.

התערוכה המופתית והמקיפה של עבודותיה במשכן לאמנות בעין חרוד היא הזדמנות נדירה לראות רבות מן העבודות במלוא גודלן וגדולתן. רק בהתבוננות הלא מתווכת (ובאור הטבעי של המשכן בעין חרוד) מתברר עושר שפתה של אורי, מגוון האמצעים הרישומיים שהפעילה, היכולות הדרמטיות שלה. התערוכה היא פרי מחקר מעמיק הן ברחבי אוספים שונים, במטרה למצוא כמה שיותר עבודות, גם נדירות, והן בעומקי התקופות, הסגנונות והנושאים שפיתחה אורי לאורך השנים. כך גם הקטלוג - קלאסי, עדין (בייחוד בכל הנוגע לאנקדוטות מחייה, שלמרות שפורסמו כבר במקומות אחרים, מוזכרות בקטלוג רק במידה שהן משרתות את סיפור היצירה, שיש באפשרותן לזרות אור על פן מסוים או על מהלך בעבודתה), מעמיק ומדויק במידה שאינה רווחת כאן.

שיתוף הפעולה בין גליה בר-אור, מנהלת ואוצרת המשכן לאמנות עין חרוד, לבין ז'אן-פרנסואה שווריה, תאורטיקן צרפתי שחבר אליה במלאכת הפענוח, הינו שיתוף מהסוג שיכול לקרות רק בין סקרנים באמת, מלאי כבוד, אנשי שיחה עם רצינות של עשייה. לפיכך גם העמדות, התובנות, הטענות העקרוניות לגבי אורי לא מתנוססות כדגל אלא מחלחלות בנחת דרך עצם הניסיון לדבר את עבודותיה במילים, לא כופות עצמן, לא מתנצחות.

כמובן שזהו שיעור בעל חשיבות בלתי רגילה בהיסטוריה מקומית: כמובן שאביבה אורי היא מיתוס. כמובן שכדרכם של מיתוסים, עובדות מסוימות הפכו עם הזמן לזוטרות, לנתוני-משנה. כאן הן הבסיס. הן הרכיב היסודי ממנו נבנית עוצמתה האדירה של אורי. למשל, מלאכת פרימת הרעיון של אורי כסטארית בן לילה והבאת העובדה הקצת פחות הירואית שהשתתפה בכמה תערוכות קבוצתיות, שכיתתה רגליה כמו כל הצעירים וקיבלה קצת עזרה מידידים בטרם זכתה בתהילה. נתון זה דווקא מאיר את הצלחתה באור האמין של היד הרושמת שהתעלתה ובלטה בסביבתה בזכות ולא בחסד. כך גם הדיון המרתק בפורמט האורכי של רישומי הנוף. כך גם עצם החלוקה של הקטלוג (ושל התערוכה עצמה) לא רק על פי כרונולוגיה כמו ברטרוספקטיבה ממוצעת, אלא גם על פי מוקדי עניין פנים אמנותיים. הקומפוזיציה של אורי. העיגול של אורי. השפה. הכתב. התחביר. הפוליטיות של אורי. האורגניות. הגיאומטריות. הנשיות המוכחשת של אורי. הדיוקנאות. הנוף. הקולאז'ים. המסגרת הנפרצת של אורי. הקו של אורי.

הגדולה של האוצרים (המשוחחים) היא באי ההסתפקות במלאכת הנצחה לטובת התעקשות על הדגשת הדיאלקטיקה של יצירתה, המאבק הפנימי המתמיד, ההתבוננות הפנימית, הרישום האמביוולנטי של הנפש השסועה. כך הם מנציחים מפעל חיים מורכב, פרוע, ממושמע, מתחבט, פועם ונושם.

ז'ן פרנסואה שווריה הביע את תקוותו שאורי תתברר דרך התערוכה לא רק כחשובה מבחינה היסטורית אלא גם כמשפיעה על דור האמנים העכשווי. מה שנשמע בתחילה כאופטימיות מופרכת - מה לדור המדיה והדימוי ולאמנית שהחלה להציג מיד אחרי מלחמת העולם השניה - אינו מופרך כל כך במחשבה שנייה. לכו להלנה רובינשטיין, הסתכלו בעבודות הגרפיט הדחוס של שיבץ כהן, למשל, ותבינו.