אולי זאת הייתה טעות לפתח ציפיות אחרי הדרמה הענקית של הפרקים הקודמים, כאשר לא פחות משלוש דמויות מצאו את מותן בתוך שני פרקים - אבל באמת שקשה היה לצפות לפרק כל כך מעפן, רגע לפני שהעונה מגיעה לסיומה. משום מה, במקום להמשיך את האקשן המצוין שאפיין את הפרק הקודם, הפרק העשירי של העונה התעקש לעשות לנו פלאשבקים לפתיחה המגומגמת של העונה. זה דווקא התחיל מבטיח, כאשר סצנת הפתיחה שבה רואים את הפרמדיקים מכסים את הגופה של שירין ביטלה את כל תיאוריות הקונספירציות שרצו ברשת בשבוע האחרון, לפיהן אהובת הבלוג תתעורר לחיים סטייל ג'ון סנואו. "כולם מתי לי גבי, כולם מתים לי", אומר דורון לאיוב ואז פורץ בבכי. נראה שאחרי בועז, מורנו ואביו - דווקא המוות של שירין הצליח סוף סוף לשבור את הדמות הכי חזקה בסדרה, לפחות למראית עין. זו לא אבלות שנפלה עליו, זה הרבה מעבר לצער ויגון - זו מכת נוק אאוט ללב הרגיש וחסין האש של הלוחם האמיץ. מלנכוליה, יא חביבתי.
גם הסצנה החצי-קומית במספרה (שכללה הופעת אורח משעשעת של אבי יששכרוף, יוצר הסדרה, כפלסטיני שמחמיא לאבו-נעים על הקרחת שהוא עשה לו) עוד הראתה ניצוצות של כל מה שאנחנו אוהבים ב"פאודה". פעולה אקטיבית עמוק בשטח האויב, ממש בכניסה למקום המחבוא של נידאל, כאשר הדבר היחיד שמעניין את הסוכנים בשטח הוא האם יפגעו בתספורת המוקפדת של סטיב. אבל זהו, מפה העסק התחיל להתדרדר.
שוב סמיר ונידאל רבים, ומסתבר שרק בריב המיליון שלהם סמיר נזכר לספר לנידאל שאשתו מרווה בהריון. ואז הם מתחבקים, כי אם יש דבר אחד שיוצרי "פאודה" לא מפספסים, זו הזדמנות להראות פלסטינים בגילויי אנושיות. סצנה אחת אחרי, סמיר ונידאל שוב רבים. הפעם, סמיר טוען בפני נידאל שהישראלים הפכו את אביהם לשהיד, אבל הוא זה שהרג אותו בגלל שהוא עשה סמים ושכב עם זונות באמסטרדם. זו טענה מוזרה במקצת, הרי אם כל הורה לצעיר שצורך סמים ושירותי זנות באמסטרדם היה נחשב למת - היינו חיים בעולם מלא ביתומים. בכל מקרה, אחרי שסמיר אומר את מה שהוא אומר לנידאל שניהם מזילים דמעות, כי שוב, פאודה ופלסטינים רגישים הולכים ביחד כמו עידן עמדי וכאב של לוחמים.
גלי, גרושתו של דורון, מגיעה לעודד את הלוחם השבור בביתו ומוצאת אותו ישן על הספה - אז היא עושה את מה שהדמויות הנשיות בפאודה עושות הכי טוב - ומתחילה לפנות כלים. היא דורשת ממנו שיקום ויהיה חזק בשביל הילדים המשותפים שלהם, אבל לא מבינה שדורון כבר לא מתאבל על מות אביו - אלא מתייסר בכאבי לב על אובדן אהובתו שירין. "אני לא רוצה שהילדים יראו אותי ככה", אומר דורון לגלי ומוסיף בדרמטיות: "אני גמור, אני מת. אני מת. אני מפחד. כל מי שמתקרב אליי מת". משום מה, המילים האלה גורמות לגלי להתנפל עליו בנשיקה צרפתית לוהטת. ככה זה ביקום הדמיוני של "פאודה", ובכל מקרה אל תחפשו היגיון בסצנה שמראה מישהי שאמורה להיות בבית מסתור של השב"כ נוסעת לבדה ברכב פרטי לבית של מישהו שנמצא על הכוונת של דאעש.
אבל אל תדאגו ללוחם האמיץ דורון, הוא לא צריך שום טיפול פסיכולוגי, תקופת אבלות ובטח שלא ציפרלקס כדי לצאת מהדיפרסיה - כל מה שהוא היה צריך זה קצת בשר על האש (עם הרבה דם!), קאבר מאולתר של זמר שהתפרסם בתוכנית ריאליטי לליסה ליסה המיתולוגי של אלי עידן (המבצע המקורי של השיר חולל חצי שערורייה לפני כמה שנים כשביצע את השיר בתוכנית ריאליטי בעצמו - ולא הצליח לעבור אודישן), ולקינוח - טבילה קטנה במקווה המים שהוא ואביו נהגו לטבול בו יחד - והופ, הוא חזר לעצמו. הנה, הוא כבר בא לבקר את הילדים שלו, ואפילו מעיר את הבת ומדבר איתה קצת. את הבן הפטפטן הוא דווקא לא מעיר, אולי עדיין כועס עליו שמסר מידע רגיש לדאעש, או שהיוצרים פשוט הבינו בעצמם שהסצנה הזאת נמרחת גם ככה יותר מדי.
בהיעדרה של שירין אללה ירחמה, ניסו התסריטאים לתת קצת במה לנורית, ענת ובעיקר לגלי - אלא שהתפקיד של כולן מסתכם בסוף בהיותן "העזר כנגדו" לאחד הגברים. על הייצוג של הנשים הפלסטיניות, שמוצגות תמיד בתור אימהות או אימהות לעתיד בכלל אין מה לדבר. מדהים שהעונה הזאת נפתחה בציפייה מ'פאודה' למתג את עצמה כסדרה הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים, וכעת - שני פרקים לפני הסוף - הסדרה נראית חיוורת מול "הרמון" של רשת, בטח בכל הנוגע לייצוג נשי ויכולות משחק - אבל גם בהיבטים של בניית תסריט, עניין ומתח, והכל על בסיס סיפור אמיתי שכל הצופים מכירים. האמת, ההשוואה הזאת מוציאה את "פאודה" קצת לא טוב. קצת מאוד.
אה, בעצם כמעט שכחתי לציין שהייתה עוד סצנה נשית, בה אום עומאר, בעלת הדירה המעיקה של נידאל, באה להשתנקר לאבו מאהר. מעניין מה דודי אמסלם היה אומר עליה. לא ברור איך מהשיחה הזאת מבין ראש הביטחון המסכל שמצותתים לו למשרד, אבל בסצנה הבאה הפרנויה שלו משתלמת והוא מגלה את מכשיר הריגול שבנו הניח לו במשרד. המומחה שגילה את מכשיר הציתות מספר שהישראלים שתלו מכשירים דומים גם במשרדים של ערפאת ואבו מאזן, אבל אבו-מאהר לא מתבלבל לרגע, הוא יודע שאלה לא הישראלים, וממהר לדווח לידידו קפטן איוב על הממצאים בלי יותר מדי מילים, הרי יש ביניהם קשר טלפתי מיוחד. כל מה שהוא צריך להגיד לאיוב זה: "צדקת". יכול להיות שזה סיפור האהבה הכי גדול בסדרה ובכלל פספסנו אותו?
וזהו, שני פרקים לסוף העונה והעלילה די תקועה במקום. זה נגמר כאשר חבריו של נידאל מגיעים למקום בו החלום התל אביבי מגיע למות - העיר גבעתיים. רחוב ההגנה 10 בגבעתיים ליתר דיוק, ממש מול בית הוורד המפורסם של ערוץ 10. מדהים שעם כל התקציב שהוא מקבל, נידאל לא יכול היה לשכור לחבר'ה שלו איזו דירת חדר נחמדה ברוטשילד או בפלורנטין, ונאלץ להתפשר על השכנה הבורגנית. "המתייהדים" של נידאל נוחתים עם מזוודות כבדות ולא עם ארגזים או חלילה רהיטים, מה שלא מדליק שום נורת אזהרה אצל השכן החביב - שמשום מה לוקח את שקית הזבל לטיול ברחוב במקום לזרוק אותו לפח בבניין. ניתן רק להניח שהמזוודות מכילות חומר נפץ או משהו קטלני אפילו יותר לקראת הפיגוע הגדול שהם מתכננים כבר כל העונה. זה אמור להיות רגע מותח, אבל המסטיק הזה כבר נמתח הרבה מעבר ליכולת שלו והפירורים שאנחנו מקבלים במשך 10 פרקים לגבי מה שאמור להיות שיא העונה לא מצליחים לשמור על רמת עניין בקו העלילה המרכזי, וחבל. איפה אל-מקדסי ואיפה אבו-אחמד?
המסך יורד על הפרק המשעמם כששני הסוכנים של נידאל נושאים תפילה מוסלמית, כשברקע אפשר לראות את בניין אלקטרה ומגדלי אלון בתל אביב. אולי יש פה רמז על הומאז' אפשרי לפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק? נותר רק לקוות, כי הדבר היחיד שעדיין יכול להציל את העונה הזאת זו סיומת מונומנטלית. זה לא חייב להיות טוויסט מבריק כמו בסיום העונה הקודמת, אבל כן נצפה לאיזה שואו-דאון מרהיב, עם הרבה אקשן כמיטב המסורת. ובכלל, לא מן הנמנע שאחרי מותה של שירין והמשבר שהוא חולל בחייו של דורון - אלה יהיו הפרקים האחרונים בסדרה בכלל. וכמו שזה נראה כרגע, זה ממש לא דבר רע.
פאודה משודרת בערוץ yes EDGE בימי ראשון ב-22:00.
גילוי נאות: פרשן וואלה! NEWS אבי יששכרוף הוא אחד מיוצרי הסדרה. עורך וואלה! NEWS אבירם אלעד משמש כיועץ לסדרה.
