פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון מתוך הספר "כדאי שתשבי", מאת שרי אלפי-ניסן

      שרי אלפי-ניסן, בתו של מספר הסיפורים יוסי אלפי (ואחותו של גורי), מפציעה עם ספר ביכורים המתואר מבעד לעיניה של דפנה, רווקה תל אביבית שנונה שלא ממש החליטה מה לעשות כשתהיה גדולה, ומוצאת עצמה סועדת את סבתה האהובה, בריטית חדת לשון שהייתה מעורבת בתאונת דרכים

      עטיפת הספר "כדאי שתשבי", שרי אלפי-ניסן (יח"צ , הוצאת מודן)
      כריכת הספר "כדאי שתשבי" מאת שרי אלפי-ניסן (יח"צ)

      1 . דברים שלמדתי מסבתא

      לרכוב על אופניים.
      לשחות.
      לפתור משוואות בשני נעלמים.
      את כל אלה לא למדתי מסבתא איילין. אבא שלי לימד אותי את השניים הראשונים, ואת המיומנות השלישית לא ממש רכשתי עד היום.

      אבל בהחלט למדתי מסבתא שלי הרבה דברים חשובים.
      כמו למשל, שכדאי להתחבר עם השכנים במידה הנכונה, בדיוק כמו שמכוונים את הטמפרטורה הנכונה של המים באמבטיה. מספיק כדי שיאכילו את החתול שלך כשאת לא בבית, אבל לא מספיק בשביל שיבקשו ממך לחתום להם ערבות או שירשו לעצמם "לקפוץ לקפה". בכלל, אם שואלים את סבתא שלי, צריך להוציא מחוץ לחוק את המושג "לקפוץ לקפה".

      תמיד לעשות פיפי לפני שיוצאים מהבית, גם אם עשית לפני רגע. כלל הזהב של סבתא: "אם יושבים, תמיד יוצא."
      בשום פנים ואופן לא לערבב משקאות! את השיעור הזה למדתי בדרך הקשה בנשף סיום כיתה י"ב, קיץ 2006, ובמסיבות הרווקות של גלי, קיץ 2012 וקיץ 2015. כן, שתי מסיבות רווקות, חתונה אחת, סיפור ארוך. את שתי המסיבות סיימתי עם הראש באסלה. ייאמר לזכותי שאני טובה מאוד בלהקיא ישירות לתוך אסלה. (*הערה לעצמי: להכניס לתוך פרופיל הג'יי-דייט שלי ב"עוד דברים שכדאי לדעת עליי").

      לא לסמוך על אנשים שאומרים "סמוך עליי".
      בקטגוריית "האנשים שפשוט אי אפשר לסמוך עליהם", סבתא שלי, איילין רוזנפלד, כוללת גם אינסטלטורים, גננים, שחקנים, רופאים, רקדני פלמנקו, אנשים עם עין עצלה, אנשים בעלי הבל פה מורגש, ומפעם לפעם גם קבוצות אתניות שלמות. תמיד קיוויתי שהיא צוחקת בקשר לזה, אבל סבתא בעצמה תמיד אומרת, "בכל צחוק יש קצת אמת", ו"כל הפוליטיקלי קורקט הזה יהרוג אותנו יותר מהנאצים".
      את כל מה שסבתא לימדה אותי שיננתי עוד לפני גיל אחת-עשרה.

      אחד הדברים החשובים שלמדתי מסבתא הוא שאם את עונה לטלפון והמשפט הראשון שאומרים לך הוא: "הכול בסדר," כדאי שתשבי.
      כבר מזמן הבטחתי לעצמי שאתחיל לקום מוקדם יותר ואספיק לשתות קפה, לקרוא עיתון, לסדר גבות, למרוח לק, לעשות קצת מתיחות, לפתור משוואות בשני נעלמים, למרוח מסיכה לפנים שרקחתי לפי מתכון ב"לאשה", לעשות מינוי ל"לאשה", לפני שאני יוצאת לעבודה בשבע עשרים וחמש. והבוקר, כשהתעוררתי בשבע אפס אפס, הרגשתי שסוף סוף הגיע הבוקר הראשון שבו כל זה עומד לקרות. השמיים היו בהירים, האוויר היה צח והציפורים צייצו. לא, לא באמת. אני גרה בדרום העיר ליד אתר בנייה, אז סביר יותר שהשמיים היו מלאי פיח, האוויר היה מצחין כמו בכל אוגוסט בתל אביב, ולגבי ציוצי הציפורים - אני ישנה עם אטמי אוזניים כבר חצי שנה, ככה שקשה לדעת. אבל איימי שומר צייצה הבוקר בטוויטר משהו היסטרי!

      שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון שאני זוכה לה בשבע ושתים-עשרה דקות, בעוד אני מנסה לגרד את עצמי מהמיטה ולא לאחר לעבודה בפעם השלישית השבוע, למרות שרק יום שני. לא מסובך להבין: הייתה לי משמרת כפולה בראשון, והצלחתי לאחר גם למשמרת השנייה למרות שכבר הייתי שם. יש לי יכולת כזאת. (*הודעה לעצמי: להכניס לקורות החיים תחת "יכולות מיוחדות", אחרי "גמישה באופן מפתיע").
      מצג הסלולרי מביטה בי התמונה של סבתא יחד עם רוברטה החתולה. זה הסלפי הראשון שלה. בגלל זה הגבות שלה מכווצות ממאמץ והעיניים נראות קצת פוזלות. מדובר בתמונה שמנציחה את הרגע הקסום שבו ניסתה לפענח איפה לעזאזל לוחצים. באופן עקרוני, סבתא שלי היא טיפוס של בוקר. סביבות ארבע בבוקר. מבחינתה שבע בבוקר זו שעה לגמרי לגיטימית להתקשר. "היי, סבתא, צוהריים טובים," אני אומרת בעיניים חצי עצומות, אבל עוד לפני שאני מספיקה לחתום את נהמת אריה הים שלי בפיהוק ענק, סבתא כבר פותחת ב"הכול בסדר".

      "מה?" עכשיו אני כבר מזנקת מהמיטה. "הכול בסדר? מה קרה?! מה בסדר?!" וסבתא, באותו איפוק אנגלי אופייני, אומרת בקול צלול ואיטי: "הכול בסדר, דפני. אני רק קצת נדרסתי. תגיעי למעבר החצייה ברחוב הירקון פינת אלנבי."
      "אני מגיעה מייד, סבתא! מייד!" אני מפצירה בה, "רק אל תזוזי!"
      "סוויטי-פיי, אני לא בטוחה שאני מסוגלת לזוז כרגע," סבתא עונה בקול צלול.
      אני שותקת. "קצת נדרסתי"? מה זה בכלל אומר? זה כמו "אני קצת בהיריון"? אולי היא משתמשת במילה הלא נכונה. לסבתא שלי יש נטייה לעוות את השפה העברית. "מה, אין לך חמור?" הוא אחד העיוותים האהובים עליי, שאותו היא שולפת בתום עלבון ששלחה לעברי רגע לפני כן. כשהעזתי פעם לתקן אותה ולהסביר ש"הומור" ו"חמור" הם שני דברים שונים לגמרי, סבתא איבדה את חוש החמור שלה ונעצה בי מבט זועף.

      במקום לעצור ולהתלבש, אני משליכה על עצמי שלל בגדים שמצאתי על רצפת החדר.
      "סוויטי-פיי, אל תשכחי לעשות פיפי לפני שאת יוצאת מהבית," סבתא איילין אומרת, כאילו הרגע סיימנו שיחת חולין נימוסית.
      אני יוצאת מהבית לבושה במכנסי ספורט קצרים שרותם השאיר אצלי, שגדולים עליי בשתי מידות, וגופייה שחורה שחבל שלא זרקתי כבר לפני עשור. אני חוטפת את התיק מהמתלה בכניסה, את הנייד, לוקחת מפתח, לא עוצרת אפילו להציץ במראה או ללבוש חזייה (טעות! בהחלט טעות!) ורצה למטה במדרגות.

      ***

      הירקון פינת אלנבי. במרחק רחוב אחד מהדירה של סבתא, בפינה שבה נמצא בית הקפה הקבוע שלה ובו היא יושבת מדי בוקר, תמיד באותה שעה מוקדמת, ולוגמת תה ארל גריי חזק ורותח בספל עם תחתית ומעט חלב קר בצד, גם אם אלף מעלות בוערות בחוץ. אפשר לכוון שעון לפי סבתא איילין, שבכל מזג אוויר תשב שם כבר בשבע בבוקר, מטופחת ואלגנטית: נעלי עקב לרגליה, לבושה בחליפת מכנסיים מהודרת ומרכיבה משקפי שמש גדולים, שערה מסורק לתפארת בתסרוקת שאף שערה לא תזוז בה בלי הוראה מפורשת שלה, ותלגום תה ארל גריי רותח. כן, גם באש הגיהינום, אם יהיה צורך. וקרוב לוודאי שסבתא שלי גם תעיר הערות סרקסטיות על הלבוש המטריד של השטן ועל הקרניים הכל כך לא אופנתיות שלו.

      אני מזמינה מונית, והיא מגיעה באיטיות מייגעת. האפליקציה מספרת לי שהנהג שלי אוהב הליכות ארוכות על חוף הים והימורים. שילוב קטלני. כשאני מתיישבת במושב האחורי של המונית אני חושבת שחבל שלא ציינו גם את החיבה שלו לעמבה בשבע לפנות בוקר. אני מנסה לעצור את הנשימה, לסדר את הגופייה כך שלא תחשוף חלקים נכבדים מהחזה שלי ולדבר: "הירקון פינת אלנבי, ובבקשה תמהר!"
      הוא שואל אותי אם אני ממהרת לחבר שלי. איזה יופי. עם גברים כמוהו שמסתובבים חופשי בעיר, באמת מפליא שאני עדיין רווקה. "הם בכל פינה! איך את לא מוצאת מישהו? איך?" אומרת לי גלי פעם אחר פעם. "הסטנדרטים שלך גבוהים מדי," "את לא נותנת צ'אנסים," זה המוטו של סיוון, החברה הנשואה-פלוס-שניים שלי. הן בטח מתכוונות לבחורים כמו אלון ברזילי, נהג המונית החצוף וקרוב לוודאי תתרן, שמסיע אותי בכרכרת העמבה שלו לבדוק למה לעזאזל סבתא מתכוונת כשהיא אומרת "קצת נדרסתי". השליטה שלה בעברית היא לא מושלמת. בכל זאת, עולה מאנגליה. היא בטח התכוונה לביטוי דומה, כמו "קצת נתקלתי" בבחור חתיך שיתאים לך בול, או "קצת ניצחתי" על התזמורת הפילהרמונית עם מנצח חתיך שיתאים לך בול, או אולי "קצת דרדסתי" לך בחור?

      צומת אחד לפני היעד הוא מאט. "אתה יכול בבקשה לנסוע מהר יותר? זה מקרה חירום!" אני אומרת, אבל רוצה להגיד, "רק תן לי לצאת מכאן! אני אלרגית לעמבה!" הוא מסתובב אליי עם חיוך פטרוזיליה, והראסטות שלו מיטלטלות מצד לצד כשהוא מדבר, שומר על הקצב הפנימי שלו שמנגן קרוב לוודאי שיר כלשהו של בוב מארלי. "נשמה, הכביש נראה חסום. אולי כדאי שתלכי מכאן ברגל." מעניין מה חוסם את הרחוב. אני רואה ניידת ומאחוריה אמבולנס, מתחילה לפתור משוואה בשני נעלמים ומבינה שכשסבתא אומרת "קצת נדרסתי" היא מתכוונת ל"נדרסתי". ה"קצת" זה הנימוס האנגלי.
      אני דוהרת החוצה מהמונית, חולפת בריצה על פני הניידת, כשהשוטר קורא אחריי: "לאן זה? גברת!"
      "זאת סבתא שלי!" אני מצליחה לסנן, וקצת מתבאסת שהוא קרא לי "גברת".
      הריצה מפינת הרחוב ועד מעבר החצייה שעליו שרועה הסבתא האנגלייה שלי בחליפת מכנסיים מהודרת נדמית כמו נצח. אני מספיקה לחוות קשת רגשות, מתחושת אשמה נוראית לפחד אימתני, צער אינסופי, צורך בלתי נשלט להקיא ורצון עז לאכול דלי שלם של גלידה.
      סבתא איילין, בחליפת מכנסיים תכולה, רקמה בצבע בורדו בשולי הצווארון וחגורה תואמת, שכובה באופן לא אלגנטי בעליל על מעבר החצייה. מסביבה שלושה פרמדיקים וקהל קטן שהתאסף. אחד הפרמדיקים מדבר אל סבתא בקול רם ובדיקציה מוגזמת, כאילו היה בוגר של לימודי משחק אצל יהורם גאון: "גברת איילין, אנחנו מעבירים אותך עכשיו לאלונקה, את מבינה אותי?" סבתא, חמושה במשקפי השמש הגדולים שלה, אוחזת בתיק הקטן עם הרצועה המוזהבת, נוזפת בו בעברית במבטא אנגלי: "אני בהחלט מבינה. אני מחכה לנכדה שלי. כבר הסברתי לך."
      "אני כאן, סבתא!" אני נעמדת מעליה. הרחוב חסום על ידי ניידת משטרה, אמבולנס ופרמדיקים מסביבה, אבל סבתא נראית לי כל כך בשליטה שגם אני מצליחה לשמור על קור רוח.
      "יופי, סוויטי-פיי. אני לא סומכת על האנשים האלה," היא מסננת באנגלית.
      "סבתא, אנגלית זו שפה בינלאומית. כבר דיברנו על זה," אני מסננת בחזרה.
      אחד הפרמדיקים, שלגמרי מתאים למשפט "דרדסתי לך בחור", פונה אליי בארשת פנים רצינית מדי ואומר: "חייבים להגיע מייד לבית חולים. אנחנו מעלים אותה על האלונקה. כדאי שתבואי איתה."
      למה הפרמדיק המסוקס הזה מדבר ברצינות כזאת? למה זה לגמרי עושה לי את זה? ולמה אני נראית ככה? אני מקבלת מושג קלוש על ההופעה שלי באדיבות ההשתקפות שלי בחלון מכונית חונה. לעומתי, סבתא איילין נראית ממש בסדר. האיפור, הפן, הכול במקום. אפילו נעלי העקב. מבטי נודד לרגליים של סבתא, וקור הרוח נעלם בבת אחת.

      ***

      הרבה זמן לא חלמתי חלום כזה. רוב החלומות שלי משקפים כל חרדה שאי פעם חוויתי. פעם חלמתי שאני טסה במטוס מתחת למים, ובמושב לידי יושב נחש שמנסה לשדך לי את הבן שלו. חלומות מיניים יש לי לעיתים רחוקות מאוד. הינה, מצאתי לי תחום אחד כמעט נטול חרדות. (*להוסיף לכרטיס הג'יי-דייט? "בחורה בת כמעט שלושים, גמישה באופן מפתיע, נטולת עכבות מיניות", אין ספק שזה יביא את נסיך החלומות שלי ישר עד פתח ביתי).
      בחלום שלי אני נוסעת באמבולנס שדוהר במהירות על הכביש, ברקע נשמע הד חלש של סירנה, אבל אני משום מה רגועה לחלוטין. אני שוכבת על אלונקה במכנסיים קצרים ענקיים ובגופייה שחורה בלי חזייה. אור צהוב וחם עוטף אותי ושיר סקסי של לני קרביץ מתנגן. פרמדיק חתיך, שנראה קצת כמו ג'ורג' קלוני לפני עשור פוגש את שלמה ארצי החייל עם נגיעות של ציון ברוך, רוכן לעברי ושואל: "את בסדר?" אני מחייכת אליו חיוך קטן וביישני מהעיניים, כמו שלימדה אותי טיירה בנקס ב"טופ מודל הבאה". אני רוצה למשוך אותו לעברי, אני מושיטה את הידיים, מסיטה את המבט, וקולטת את סבתא שלי שוכבת לידי.
      "את מנסה לגנוב לי את ההצגה, סוויטי-פיי?"
      אני מתעוררת בבהלה, תולשת את מסכת החמצן מהפנים, מנסה לפתור משוואה בשני נעלמים, ומבינה שכנראה התעלפתי. איך אני לא מתביישת? דווקא עכשיו, כשסבתא צריכה אותי, אני מעיזה להתעלף. המבט שלי חוזר לרגליים של סבתא. כולם שומעים עכשיו את לני קרביץ, או שזאת רק אני?