פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הגיע הזמן לשחוט פרה קדושה: הצגות של שייקספיר פשוט משעממות

      עם כל הצער שבדבר, לא המשחק הנפלא, הכוריאוגרפיה המושלמת ופלפולי המילים ישאירו אתכם באולם כשאתם מגיעים לצפות ב"מהומה רבה על לא דבר" בקאמרי. השעמום כבר ידאג לכרסם בכם כל חלקה טובה. מבקר התיאטרון שלנו שוחט פרה קדושה

      מהומה רבה על לא דבר הקאמרי שייקספיר (יח"צ , ז'ראר אלון)
      לא מהנה. מהומה רבה על לא דבר (צילום: ז'ראר אלון)

      תרבות השיימינג הפכה לקיצונית במיוחד בעשור האחרון. הטכנולוגיה העשירה, המאפשרת לתעד בכל רגע נתון פעולות בהסתר או בגלוי, יצרה נשק חריף כנגד התנהגויות שאנו מוצאים כלא נאותות. הביוש המתועד הוא שכלול של המהדורה הקדומה, בה היה די באמירות ספורות או בהאשמה חמורה אחת כדי לחרוץ גורלות. אמצעי ההתגוננות היחיד היה מאז ומעולם ההכחשה, ומה שאנחנו מכירים היום כ"לא יהיה כלום כי לא היה כלום" הוא גלגול מודרני לטייטל השגור של המחזה השייקספירי הנודע "מהומה רבה על לא דבר".

      "מהומה רבה על לא דבר" עלה לראשונה על במת הקאמרי ב-1963 וכעת, 55 שנה לאחר מכן, שב בגרסה נוספת בבימויו של אודי בן משה ובתרגומו של דורי פרנס (בו השתמש לראשונה תיאטרון באר שבע ב"המון רעש על לא כלום" ב-2009). זהו מחזה שלעולם יישאר רלוונטי, הרי מאחורי הכסות על סיפור האהבה והאכזבה שבין קלאודיו להרו מסתתר מסר פשוט ונצחי - כמה קל להסיק מסקנות מוקדם ולהעמיד אדם על כס הנאשמים מבלי שתהיה לו הזדמנות להתגונן, או כמו שאומרים בשפת הרחוב: עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות.

      המחזה נע בשני מישורים רומנטיים. באחד מתאהב החייל קלאודיו (אבישי מרידור) בהרו (נטע פלוטניק), בתו של המושל לאונטו (אוהד שחר). בציר נוסף מעמידים ביאטריצ'ה (ענת וקסמן) ובנדיק (יובל סגל) פני שונאים, אך בתוך תוכם הם רוחשים חיבה. בעוד ביאטריצ'ה ובנדיק מתקרבים, מצליח דון ג'ון הנבל (דודו ניב) להפיץ שמועה זדונית על הרו על מנת להרחיקה מקלאודיו. מזרע הפורענות הזה עולה מדורה חברתית שקשה מאוד לכלותה.

      מהומה רבה על לא דבר הקאמרי שייקספיר (יח"צ , ז'ראר אלון)
      לפחות המשחק נפלא. מהומה רבה על לא דבר (צילום: ז'ראר אלון)

      הביקורת הזאת לא תהיה הוגנת. אפשר להגיד שאפילו תעשה עוול גדול לכל העוסקים במלאכה. לבמאי אודי בן משה, לתרגום הנפלא של פרנס, לתנועה המצוינת כתמיד של אריאל וולף, לתפאורה הנפלאה של לילי בן נחשון ולשחקנים, בראשם וקסמן, סגל ומוטי כץ הפנטסטי, שיחד עם עזרא דגן יוצרים שילוב מצחיק ובלתי נשכח של מפקד המשמר וסגנו. אז אם הכול טוב, מדוע שיהיה פה עוול? משום שכל המחמאות הללו נשאבות לתוך מחזה מיושן, שמעלה שוב את התהייה: האם אנו באמת מסוגלים עדיין ליהנות משייקספיר או שנסתפק בהעמדת פנים?

      אל "מהומה רבה על לא דבר" הגעתי עם תזכורת כואבת מ"כטוב בעיניכם", בו חזיתי בדיוק לפני שנה באותו תיאטרון. ההצגה הזאת סובלת בדיוק מאותם תסמינים, של משחק טוב שמנסה לפצות על חוסר נשמה. כמו אז, גם כאן עולה השאלה מהי הסיבה העיקרית להעלות מחזה - האם כדי לשקף את רוח המציאות (משימה שהוכתרה בהצלחה), או כדי להסב לצופים הנאה (כישלון חרוץ). ובעוד התשובה המתבקשת ברמה האמנותית היא א', קשה להתעלם מהפיהוקים הרבים, מחוסר הסבלנות ומהציפייה שרחשה באולם שהסיוט הזה ייגמר כבר.

      "מהומה רבה על לא דבר" הוא מחזה שעובד טוב יותר מ"כטוב בעיניכם". הוא פחות יומרני ואם ברובו הוא מאופיין בשעמום טוטאלי, הרי שהמערכה האחרונה כבר נגישה בהרבה ומקפיצה זיז של רגש בלב. ועדיין, אי אפשר שלא לתהות בקול האם מותר לחרוץ חתך בעור הפרה הקדושה הנקראת שייקספיר. האם אפשר לומר ברי"ש גלי שהמחזות הללו ראויים לצפייה רק עבור האנינים, שנהנים ממה שקורה מסביב ומוכנים לזנוח לשם כך את הרגש?

      מאחר שכותב שורות אלה שייך לזרם הפלבאי ששם בראש סדר העדיפויות את ההנאה ורק לאחר מכן את החשיבות, אין כל טעם להתנצל. אם אתם מגיעים לתיאטרון עם ציפייה להצגה שתעביר את זמנכם בנעימים, דלגו על "מהומה רבה על לא דבר". עם כל הצער שבדבר, לא המשחק הנפלא, הכוריאוגרפיה המושלמת ופלפולי המילים ישאירו אתכם באולם. השעמום כבר ידאג לכרסם בכם כל חלקה טובה.

      מהומה רבה על לא דבר הקאמרי שייקספיר (יח"צ , ז'ראר אלון)
      שעמום. מהומה רבה על לא דבר (צילום: ז'ראר אלון)