פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המרגל שחזר אל הכפור: ג'ון לה קארה כבר לא מאמין במטרה

      ג'ון לה קארה מרגיש ודאי את סופו הקרוב. זו הסיבה שהוא חוזר אל גיבוריו מפעם, ממה שהתחיל הכל, במין צורך לסגור מעגל. לא צריך להיות פסיכולוג גדול מדי כדי לראות שבין הדפים מסתתר לו חשבון הנפש של סוכן הריגול שהיה למחבר ספרי ריגול

      סופר מותחני הבלשים דיוויד קורנוול בעל שם העט ג'ון לה קארה (Creative Commons)
      ג'ון לה קארה (Creative Commons)

      בגיל 87 כמעט חוזר ג'ון לה קארה אל ההתחלה. אל המקום בו החל הכל, חומת ברלין, אל התקופה שבה החל הכל, עת בניית החומה, סמל המלחמה הקרה ומיד אחריה. שיא המלחמה הקרה. אולי הוא חש שהספר הזה, "מורשת של מרגלים" שיצא לאור עתה בהוצאת כנרת, הוא ספרו האחרון. איך אומרים, סגירת מעגל? אז כן. המעגל נסגר. והגיבורים הם אותם גיבורים, כלומר נבלים, מספרו הראשון "חיוג אל השאול" שכתב בשנת 1961. אותם גיבורים ונבלים מספרו השלישי, זה שיהפוך אותו לכותב ספרי הריגול הידוע והנחשב בדורו, "המרגל שחזר מן הכפור".

      ואחרי כל הספרים שכתב ועיבודיהם לקולנוע וטלוויזיה, נדמה כי אין צורך לומר שהגיבורים אינם ג'יימס בונדים והנבלים אינם - או אינם בהכרח - סוכני הביון הסובייטי, שלא לדבר על ראשי ארגוני פשע מסתוריים השואפים להשתלט על העולם. הנבלים יכולים להיות, ובעצם הם הם, חסרי המצפון מווייטהול. ראשי ארגוני הביון חסרי המוסר השולחים אנשים אל מותם בלי הנד עפעף למען מטרה שאי אז נדמתה חשובה, אפילו חיונית, ועם חלוף הזמן דהתה, נראית היום פתטית. והגיבורים? ובכן, יש, או היו. בערך. בראשם ג'ורג' סמיילי, הממשיך להילחם את המלחמה האבודה למען ערכים מיושנים בעזרת הצוות הנאמן לו. לו אישית, לא לאנגליה הישנה והטובה, לא לשירות שיבגוד בהם פעם אחר פעם.

      נפילת חומת ברלין בשנת 1989 היתה מאורע משמח, ודאי למערב. לחובבי המלחמה הקרה, לחובבי ספרי הריגול הבריטים - והם הטובים מכולם בז'אנר - זה היה אסון. מעיין היצירה שיצר את גורג' סמיילי, את ברני סמסון גיבורו של לן דייטון, את מייג'ור הארי מקסים גיבורו של גבין לאיול וכל השאר - יבש. גם ג'ון לה קארה ינטוש את אתרי המלחמה הקרה ויפנה את כישרון כתיבתו הבלתי מוטל בספק ואת האידיאולוגיה שלו, שהלכה והקצינה, הפנתה עורף יותר ויותר למערב התאגידי, הקפיטליסטי - לטובת מטרות חדשות במקומות אחרים: קניה, פנמה, צ'צ'ניה. והיום אני חושד שבין סוכנות הביון המרכזית ה-CIA, נניח, לבין ארגון טרור פלסטיני או צ'צ'ני, נניח, אהדתו נתונה למי שהוא רואה כמדוכאים. אלה שנוצלו דורות על גבי דורות בידי האירופים המתנשאים, כמו אבותיו של דיוויד קורנוול לפני שנטל את שם העט ג'ון לה קארה.

      אבל עכשיו, כשהסוף מתקרב, זמן לחשבון נפש. חשבון הנפש של גיבוריו המוקדמים ביותר ועדיין האהובים ביותר של לה קארה, ולא צריך להיות פסיכולוג גדול מדי כדי לראות שבין הדפים מסתתר לו חשבון הנפש של סוכן הריגול שהיה למחבר ספרי ריגול.

      החפרפרת (United_King)
      גם איתו לה קארה סוגר חשבון. ג'ורג' סמיילי בגילומו של גארי אולדמן, "החפרפרת" (צילום: יח"צ)

      "איך את מתארת לעצמך מרגלים: כהנים, כמרים, קדושים מעונים? אין הם אלא חבורה עלובה של מטומטמים נפוחים, גם בוגדים, כן; הומואים, סדיסטים ושיכורים. אנשים המשחקים בקאובויים ואינדיאנים כדי לגוון קצת את חייהם העלובים". כך אומר אלק לימאס, אותו מרגל שחזר מן הכפור, לאהובתו ליז גולד, כשהוא מבין סוף סוף שהם הוקרבו על ידי שולחיהם. בספר החדש נמצא החטא הקדמון של השירות החשאי הבריטי, אותה מזימה שהצליחה מדי ומישהו צריך לשלם עליה את המחיר. והמחיר יוגש, עם ריבית, לא בידי שואפי צדק, לא בידי טהורי לב, אלא עם השתנות הזמן בידי קרובי משפחה המשתמשים בחוקים החדשים כדי לחשוף מידע, ועדות פרלמנטריות פחדניות ואנשי ביון שעבורם המלחמה הקרה היא זיכרון רחוק וטורדני שעדיף להיפטר ממנו מהר. כולל כמובן כל מי שהיה מעורב באותם עסקים בלתי נעימים. פיטר גוילאם למשל.

      "להלן דיווח אמיתי, עד כמה שאני יכול לספק אותו, על תפקידי במבצע הונאה בריטי, שם קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימיי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה מת", כך מתחיל הספר "מורשת של מרגלים".

      גוילאם, שחקן משנה בשורת ספרים, מקבל כאן רגע לפני הסוף את הבמה המרכזית. כן, כולם יעלו ויבואו אל דפי הספר, חלקם כרוחות רפאים הממשיכות לרדוף את החיים: אלק לימאס, קונטרול, ביל היידון, פידלר, מונדט, קרל רימק. אחרים יופיעו קצרות: ג'ים פרידו, מילי מק'קרייג אם הבית של דירת הסתרים, פיאון האלים וכמובן ג'ורג' סמיילי, האיש שמשקפיו, מעילו, מבטו הממצמץ חסר הישע הפכו אותו לדמות האיקונית של רב המרגלים האפרורי.

      סופר מותחני הבלשים דיוויד קורנוול בעל שם העט ג'ון לה קארה (GettyImages , Ralph Crane)
      אוהד את המדוכאים. לה קארה של פעם (צילום: אימג'בנק - Getty Images)

      גוילאם - שנים כה רבות יד ימינו של סמיילי, שעבד איתו גם נגד מעבידיו בכיכר כדי לחשוף את התפוח הרקוב, הבוגד עבור מוסקבה, שהחל את דרכו החשאית בשליחויות שונות מעבר למסך הברזל והיה איש מפתח במבצע מערבולת - נקרא לתת את הדין על חטאיו. לא רק שלו אלא של דורו. תוצר של הצד הנוצרי קתולי הזה של לה קארה, שעל חטאים יש לשלם.

      בהתאם לפתיחות החדשה, חשיפת מסמכים בבריטניה וחשיפת ארכיוני השטאזי בגרמניה, שנים כה רבות אחרי החטא הקדמון, המבצע ההוא, יוצא בנו של אלק לימאס לחפש תשובות. תשובות ופיצוי על מות אביו. הביון הבריטי לא בדיוק מעוניין לחשוף את השלדים הכה מעיקים האלה, שטואטאו מזמן אל המרתף ונשכחו למרבה הנוחות בידי הדורות הבאים. אם אין ברירה והשלדים חוזרים לקרקש, עדיף למצוא שעיר לעזאזל ומהר. גוילאם מתאים, בתור אדם שנכח שם. מה גם שיש עניין חשוב נוסף - בעמקי לבו יודע גוילאם שהוא, שכולם, אכן אשמים.

      בפגישתו הראשונה עם סמיילי, פטרונו, מורהו, אביו למעשה, אומר סמיילי לגוילאם כשהוא מגייס אותו, בימי התום של תחילת המלחמה הקרה: "זה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים". כן, בספר הזה לה קארה סוגר חשבון גם עם סמיילי. האיש תמיד התייסר עם מצפונו, שעשה את הדבר הנכון - או אולי לא? בסופו של דבר היחס בין המטרה לאמצעים הוא העניין. וככל שהמטרה חשובה יותר האמצעים הולכים ונעשים קיצוניים יותר. אז, בזמנו, זה נראה הגיוני להקריב סוכן ביון מזדקן, איש שטח שרשתות הריגול שלו נחשפו והאנשים שהכיר אישית הוצאו להורג, כדי לשמור מכל משמר על זהות המקור שגייס סמיילי בלב הביון המזרח גרמני. אתה מקריב - לא, לא פיון, אולי פרש, כדי ללכוד מלכה. כך זה עובד. וכשחוטבים עצים ניתזים שבבים, אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור את הביצים - תמיד יש פתגמים שינחמו את העושים במלאכה שהם עושים את הדבר הנכון, הצודק. וכך לונדון תגן על נאצי, אנטישמי, גזען ובאופן כללי חלאה - אבל המעביר לה מידע - ותקריב ב"המרגל שחזר מן הכפור" שני יהודים הגונים, ספרנית אנגליה תמימה ואיש שטאזי הגון - ככל שניתן להיות במקצוע הזה - כדי לשמור על הנאצי. הספר נכתב, אני מזכיר לכם, שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השנייה, וזירת האירועים היא גרמניה.

      הסופר ג'ון לה קארה (AP)
      חזור אל הכפור. לה קארה (צילום: AP)

      צחוק הגורל - כל המאמץ הזה, כל העסקה עם השטן הייתה לשווא. כי אחר כך המרגל של קרלה, אותו רב מרגלים סובייטי, ביל היידון הבוגד (שדמותו מבוססת על דמותו של קים פילבי, בכיר הריגול הבריטי שריגל עבור ברית המועצות) יסגיר גם את המקור הזה לשולחיו, כמו רבים אחרים. והוא, כמו רבים כל כך מסוכני המערב, ימצא את מותו בידי בתי דין מהפכנים בשל רשלנות ושלומיאליות "הכיכר" (כינויה של רשת הביון הבריטי), חוסר היכולת לתפוס את עוצמת הסכין בגב של חברם, בן דורם.

      גם היידון יבגוד, כמובן. ולא רק בארצו: הסופר ס.ס. פורסטר אמר שאם תהיה לו הברירה לבגוד בארצו או לבגוד בחבריו הוא מקווה שיהיה לו האומץ לבגוד בארצו. והיידון ישלח את חברו, את מאהבו, למלכודת סובייטית שתכנן. ובניגוד לסמיילי וגוילאם, לו אין רגשי אשמה. ואולי זה ההבדל היחיד, הקריטי בין שני צידי המתרס: האם אתה הופך להיות האויב כשאתה נוקט בשיטות שלו? לא, רומז לנו לה קארה.

      זו שאלה גדולה - האם להלשין על חבר? מתי זה מוצדק? כשאתה חושד בו שהוא בוגד? שהוא מרגל? כשהוא נרדף, אולי על לא עוול בכפו? האם טרי מאלוי בספר ובסרט "חופי הכרך", המלשין על מנהלי איגוד העובדים שהם חברי המאפיה, הוא גיבור או מלשן? האם מישהו כמו פילבי שהסגיר בוגד הוא גיבור? אז מה לגבי מי שהסגיר קומוניסטים בסתר לסנטור מקארתי? בחלוף הזמן כל הדברים האלה, ששברו את לבם ואת חייהם של רבים, נראים רחוקים, לא חשובים.

      כך גוילאם הזקן נקרא מהגמלאות השלוות לענות על שאלות, כשברקע ועדת חקירה פרלמנטרית, אולי תביעה פלילית נגדו אישית. הוא נדרש להעלות את הדברים על הכתב. הוא נדרש לקחת אחריות. לא במובן הטוב של הביטוי אלא לשאת את האחריות כדי לנקות אחרים, חשובים יותר. הוא נרדף על ידי העבר, והוא, איש השטח שמעולם לא היה אינטלקטואל דגול, האדם שחי על הקסם האישי שלו ותחושת נאמנות למקום שמעולם לא היה נאמן לאנשיו, חוזר אל התיקים המאובקים, משלים לנו את הקטעים החסרים מספריו הראשונים של לה קארה, בראשם "המרגל שחזר מן הכפור".

      סופר מותחני הבלשים דיוויד קורנוול בעל שם העט ג'ון לה קארה (GettyImages , Horst Tappe)
      כל המרגלים לא סייעו בסופו של דבר. לה קארה

      אני משער שאלק לימאס, האירי השתיין, היה מסתדר היטב עם ג'רי ווסטרבי. שני משרתי האימפריה הנכזבים, שני לוחמים כל אחד בדרכו, שני פטריוטים שבסופו של דבר מנסים לעשות את הדבר האנושי, הדבר הצודק, פשוטו כמשמעו. במקרה של שניהם בגלל אהבה. שניהם יפסידו לכוחות גדולים מהם, הכוחות האכזריים, האדישים ששלחו אותם למשימה. והכוח האכזר והאדיש הזה איננו ביל היידון הבוגד, או אנשי ווייטהול האדישים וקפוצי הממון, לא סם קולינס החלקלק או קונטרול הנורא. סמיילי. סמל האנושיות. האדם המתייסר בשל אהבתו הנכזבת שלו עצמו לאשתו היפהפיה והבוגדנית, המנסה כל חייו לעשות את הדבר הנכון. הוא הוא העושה זאת.

      גוילאם יחזור לכפרו שבברטאן. סמיילי ישאר בספריה הקטנה בגרמניה, מבלה את שנות הדמדומים שלו, מנסה לתקן מעט מהצלקות הנפשיות שהוא ודורו גרמו. הוא מנסה להסביר את המטרה הגדולה, הראויה - אבל סמיילי, כלומר לה קארה, לא מאמין בה עוד, אם האמין בה אי פעם.

      השטאזי, הארגון שבו שירת מונדט בנאמנות את שני מעבידיו, אותו קצין מזרח גרמני שהחיפוי עליו יביא למבצע מערבולת ולמותם של לימאס וגולד, הצליח לחורר את גרמניה המערבית תחת מרכוס וולף, מפקדו המזהיר. וולף, שכונה האיש חסר הפנים כי לא היה שום צילום שלו, הוא ההשראה לקרלה, הנמסיס של סמיילי בטרילוגיית סמיילי. ועדיין - כל הידע, כל הניסיון, כל המרגלים לא סייעו בסופו של דבר: חומת ברלין קרסה, הגוש הקומוניסטי התפורר, וכיום ילידת גרמניה המזרחית היא קנצלרית גרמניה, לוחמת נחושה נגד רוסיה במלחמה הקרה החדשה.

      וגם במלחמה זו, הנוכחית, שלא יהיה ספק - עם הטכנולוגיה, המעקבים האלקטרוניים, התוכנות ואמצעי המעקב, הסייבר, השימוש ברשתות החברתיות וכל השאר - עדיין גברים ונשים מהלכים בצללים בסמטאות של ערי אירופה המרכזית והמזרחית. עדיין הם נפגשים עם מפעיליהם בבתי קפה ברלינאיים וערי נמל בלטיות, ועדיין שולחיהם משני הצדדים מהרהרים על קידומם ועל מזימות נוספות בדרך להפוך את העולם לטוב יותר ובטוח יותר. לעצמם.