לפני שבוע וחצי התקיים בפריז טקס הסזאר, האוסקר הצרפתי. כל השמנא וסלתא של התעשייה המקומית הגיעו כדי לחלק ולקבל פרסים, וכך גם פנלופה קרוז, שקפצה לעיר האורות כדי להתכבד בפרס מפעל חיים אותו הגישו לה פדרו אלמודובר ומריון קוטיאר. רק אושיה אחת בלטה בהיעדרה: אלבר דופונטל, שהוכתר כבמאי הטוב ביותר של השנה הודות לסרטו "להתראות שם למעלה". על פניו, הוא נהנה מכבוד שכל קולנוען חולם עליו, אבל זה לא מנע ממנו להבריז ולתת למישהו אחר לקבל את הפסלון במקומו.
איש לא הופתע מכך, שכן דופונטל נהג בצורה דומה גם בעבר, ויש משנה סדורה מאחורי ההברזות שלו. "טקסי הפרסים הללו זה כאילו שאלך למוזיאון הלובר ואגיד שצייר אחד טוב מהאחר. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהיו עושים תחרות בין ואן גוך ורנואר ובסופו של דבר מחלקים פרס רק לאחד מהם? זה מגוחך בעיני", הסביר לתקשורת הצרפתית. "אני נגד התחרותיות בחברה שלנו. כבר במערכת החינוך, מלמדים את הילדים שיש מנצח אחד והרבה מפסידים, וזו טעות בעיני. אני לא רוצה להיות שותף לזה".
לעומת זאת, לתל אביב דופונטל דווקא כן יגיע. מחר (שלישי), יפתח "להתראות שם למעלה" את פסטיבל הקולנוע הצרפתי שיתקיים ברחבי הארץ, והבמאי יכבד בנוכחותו את ערב הפתיחה. ככה זה: כשלא עושים תחרויות ולא מחלקים תעודות, אין לו בעיה להגיע אפילו לארץ, למרות צלו של ה-BDS.
ההתנזרות של דופונטל מטקסים עשויה להתפרש כמניירה של דיווה אקסצנטרית. עם זאת, מפגש עמו בפריז לפני כחודש גילה כי הוא דווקא אדם מקסים ומסביר פנים, המדבר בשטף ובהתלהבות ומשתף פעולה עם התעניינות בסרטו, שבהמשך לפתיחת הפסטיבל, ייצא כאן בהפצה מסחרית רחבה בסוף השבוע הבא.
"להתראות שם למעלה" מבוסס על ספר בשם זהה, זוכה פרס הגונקור - האוסקר של העולם הצרפתי. את הרומן הזה כתב פייר למטר, והוא ייצא בקרוב בתרגום לעברית של מתרגמת-העל דורית שילה, בהוצאת בבל. עלילתו מתפרשת על פני מעל שש מאות עמודים, והסרט דוחס אותם לתוך קצת פחות משעתיים, אז כמובן שהתסריט עמוס עד מאוד וקשה לתמצתו. נאמר רק כי הסיפור מתרחש בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ועוקב אחר שניים מהחיילים שהצליחו לשרוד אותה. אחד מהם הציל את חייו של האחר, כך שכמובן שהם נותרו בקשר גם אחריה.
המבוגר מבין השניים, אותו מגלם דופונטל בעצמו, הוא מנהל חשבונות ערמומי. השני, הצעיר יותר, הוא אמן מבריק, והם מאחדים כוחות ואת כישרונותיהם השונים כדי להילחם במזימותיו הנכלוליות של מי שהיה מפקדם, מנוול הגורף הון על חשבונם של קורבנות המלחמה ומשפחותיהם. הסרט מציג את סיפורם בדרך צבעונית, יצירתית, רומנטית ומלאת שטיקים ויזואליים, כך שאם צריך לסכם אותו במשפט אחד, נעשה זאת כך: "אמלי" פוגש את מלחמת העולם הראשונה.
אף שעלילת "להתראות שם למעלה" מתרחשת לפני כתשעים שנה, דופונטול משוכנע שהיא אקטואלית ביותר, ולכן טרח מלכתחילה להביא את הספר אל הבד. "דבר אחד לא השתנה מאז מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו, וזה שמלחמה היא תמיד אינטרס של בעלי הון", הוא אומר לי עת אני פוגש אותו במלון פריזאי.
"אפילו אייזנהאור, שהיה איש צבא בעצמו, הודה כי הכלכלה האמריקאית מרוויחה מן המצב המלחמתי ולכן שמחה לשמר אותו. המלחמה היא תעשייה ככל התעשיות, רק פרוורטית, צינית ואכזרית במיוחד", הוא אומר. "ההיסטוריה מראה לנו שהמלחמה אף פעם לא הגיעה מהשטח, מן העם ומן החיילים עצמם, אלא הוכתבה מלמעלה. בדרך כלל מה שקורה זה שיש איזושהי תנועה עממית, ואז הממסד מפחד שהיא תאיים על ההגמוניה שלו ותוביל לחלוקה שוויונית של המשאבים, אז הוא יוצר מצב מלחמה ומאחד את העם כולו נגד אויב משותף. כך היה לפני מאה שנה, וכך זה גם בימינו - בצרפת, בישראל ובכל מקום. זה מה שקורה כשהכוח נמצא תמיד בידיים של מעטים, ואלה עושים קנוניות על גבם של כל השאר".
היה לך חשוב לחדד ככל האפשר את המסר האנטי-מלחמתי של הסרט?
"אני חושב שסרט מלחמה הוא באופן אוטומטי אנטי-מלחמתי, וככל שהוא טוב יותר, כך הוא אנטי-מלחמתי יותר".
ההמנון הצרפתי הוא מן הלוחמניים שבהמנונים הלאומיים, לא?
"בדיוק, וילדים כאן גדלו עליו, על הדגל ועל הרעיון שיש אויבים שצריך להביס. לכן, בכל פעם שהכריזו על מלחמה, אנשים יצאו אליה בהתלהבות. החינוך המלחמתי הזה נתעב".
הסרט זכה להצלחה קופתית די מרשימה בצרפת. היה לך חשוב לעשות יצירה שמצד אחת תהיה לה אמירה, ומצד אחר תצליח לדבר לקהל רחב?
"המודל שלי, היחיד דרך אגב, הוא צ'רלי צ'פלין: יוצר שהיה מצד אחד פוליטי ורלוונטי מאוד, ומצד אחר הצליח לבדר ולשעשע".
הריאיון עם דופונטל נערך במסגרת אירוע המתקיים מדי שנה בפריז, ובו מתקיימים מפגשים מרוכזים של עיתונאים מרחבי אירופה עם אנשי ונשות קולנוע מצרפת. לקראת זאת, המשתתפים קיבלו מבעוד מועד לינקים לצפייה בכל הסרטים הרלוונטיים - חוץ מאשר ב"להתראות שם למעלה", כיוון שהבמאי לא הסכים כי יראו את סרטו על מסכים קטנים ודרש שידאגו לראותו על המסך הגדול.
"הסרט הזה הוא ספקטקל, הוא נעשה לקולנוע ואני מעדיף שלא יראו אותו בכלל, מאשר שיראו אותו על מסך של אייפון", הוא אומר. "ברור לי, שבסופו של דבר יהיו צופים שייחשפו אליו כך, אבל זו בעיה שלהם, לא שלי. כל עוד זה בשליטתי, אני אעשה הכל כדי שיראו אותו בתנאים אופטימליים".
הסרט באמת מרשים להפליא מבחינה חזותית, אם כי אני מניח שלא היה לו תקציב אסטרונומי במיוחד, כי בכל זאת הוא הפקה צרפתית לגמרי בלי מעורבות אמריקאית.
"הוא עלה 17 מיליון דולר - אני מסכים שזה סכום זניח יחסית להוליווד, אבל בקנה מידה צרפתי הוא גבוה יחסי. האמריקאים עובדים בצורה אחרת לגמרי: שם, הכוכבים לוקחים נתח גדול לעצמם, וכאן אנחנו מעדיפים להשקיע את הכספים הללו בעשייה עצמה. הכל גם תלוי מה נקודת המבט שלך: ככל הידוע לי, 17 מיליון יורו זה סכום שאפשר לעשות בו עשרה סרטים ממוצעים. כך או כך, אני חייב להגיד שמתחילת הפרויקט, הכל הלך חלק. המשקיעים הכניסו את היד לכיס בלי בעיה, ואני שמח על כך לא רק מסיבות אנוכיות, אלא גם כי זו הוכחה שעוד יש מקום לסרטים שפונים לקהל רחב ובכל זאת יש להם אמירה פוליטית".
אתה מגלם את אחד החיילים ואת השני מגלם נהואל פרז-ביסקיארט, ארגנטינאי במקור, שהפך השנה לשחקן הלוהט בצרפת: הוא כיכב גם ב"120 פעימות בדקה", זוכה פרס הסרט. איך הגעת אליו?
"בתחילה חיפשתי שחקן צרפתי, אבל אף אחד לא הסכים. זו דמות שחוזרת משדה הקרב עם פגיעה פיזית קשה בפניה ומתחילה ליצור מסיכות ולעטות אותן כדי להסתיר זאת, ואני חושב שרוב השחקנים פחדו מלגלם דמות מעוותת. אולי הם חששו ממה שזה יעשה לתדמית שלהם. האמת - זה היה די מתסכל מבחינתי, אבל אז נהואל הגיע והציל אותי. בגלל שהוא לא צרפתי ולא בא מתוך התעשייה המקומית, לא היה אכפת לו לגלם דמות כזו. הוא גם לא היה כל כך בקיא בהיסטוריה הצרפתית ולכן הגיע בלי מטענים ביחס למורשת של המלחמה, והניתוק והתלישות שלו מאוד תרמו לדמות שגילם. חוץ מזה, הוא גם היה חרוץ מאוד ועשה עמי חזרות מפרכות במשך כשמונה חודשים. היה לי הרבה מזל שמצאתי אותו".
איך היתה העבודה על המסיכות הרבות שהגיבור עוטה על עצמו לאורך הסרט?
"יש שלושים שכאלה, ועבדנו עליהן במשך שנה. היה כיף לעשות זאת, כי צריך לזכור משהו: פריז בין שתי מלחמות העולם היתה מרכז תבל. הכל קרה בה. כל הסגנונות האמנותיים צמחו ופרחו בה - הקוביזם, הדאדיזם ועוד, והמסיכות השונות מביאות לידי ביטוי את הסגנונות השונים הללו".
איך הסופר הגיב לאחר שראה לראשונה את העיבוד שלך?
"תראה, הוא המשיך לדבר איתי גם אחרי הצפייה ולא ניתק קשר, אז אני מניח שזו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".
