פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הוסיפו לפלייליסט: 13 השירים שאתם מוכרחים לשמוע השבוע

      אמנם פרל ג'אם כועסים ורועמים כמו פעם, אבל השיר החדש שלהם נטול משקל סגולי. מזל שיש כל כך הרבה מוזיקה חדשה לפצות על זה: איש הסטרוקס ממש מפתיע לטובה, Moaning החדשים עם אלבום שכנראה יישאר איתנו הלאה ועוד כמה דברים הכרחיים

      אדי ודר מלהקת פרל ג'אם (GettyImages)
      חזרו בכוח אבל בחצי כוח. פרל ג'אם (צילום: אימג'בנק - Getty Images)

      Albert Hammond Jr - Far Away Truths / Tea for Two

      אלבום הסולו הראשון של גיטריסט הסטרוקס אלברט האמונד ג'וניור, "Yours to Keep", יצא ב-2006 והיה חביב עלי במיוחד, עם אינדי שהזכיר את זה של להקת האם אבל היה קליל ופופי יותר. עוד שני אלבומי סולו לא רעים - הגם שלא באמת משמעותיים - הגיעו אחריו, ועכשיו עם החדש והרביעי שלו, "Francis Trouble", האמונד ג'וניור ממש ממש מפתיע לטובה, מרחיב את הלב ומספק פסקול נהדר לאביב המקדים. למרות העובדה ש"פרנסיס" שבשם האלבום הוא אחיו של אלברט, שנולד בלידה שקטה בזמן שאלברט עצמו התפתח בבטנה של אמו, לא מדובר ביצירה קודרת. להפך - היכולות המלודיות של אחד משני השחקנים המשמעותיים של הסטרוקס זורחות כאן, הגיטרות מהדהדות ומעוררות געגועים לשיתוף הפעולה המנצח עם ג'וליאן קזבלנקס ושאר החברים ללהקה הניו יורקית, ואנחנו כבר מזמן יודעים שהאמונד יכול לשיר. אז געגועים וחתיכה חסרה בפאזל ומלנכוליה, אבל גם שמש מחממת שמציצה מבעד לעננים.

      Moaning - Don't Go / Artificial

      ואם האמונד ג'וניור מפיח בך תקווה, באה "Moaning", הבכורה של מואנינג, שלישיית פוסט-פאנק מלוס אנג'לס ומהכוכבות החדשות של הלייבל סאב פופ, ומחזירה אותך לקרקע המציאות עם חצי שעה אינטנסיבית, קודרת וערפילית של שירים על מערכות יחסים שבורות ומצוקות נפשיות. שון סולומון וחבריו עושים את זה נכון, לא מוותרים על המלודיה לטובת המתן בראש, נוגעים בשוגייז וגם מרימים קירות של דיסטורשנים, ומזכירים להקות ותקופות אחרות. אולי מפיק אחר לא היה בוחר להרחיק את השירה של סולומון וכתוצאה מכך את המילים שלו, והחיבור יכול היה להיות חזק יותר, אבל גם כך מדובר באלבום בכורה מצוין שלא מן הנמנע שישרוד עד סוף 2018.

      Pearl Jam - Can't Deny Me

      החדשות הטובות: אלבום חדש של פרל ג'אם יגיע השנה. החדשות הפחות טובות: למרות שיש כאן אנרגיה שמזכירה קצת את הימים של "Vs" ושל "Vitalogy", הסינגל הראשון מהאלבום לא מספיק טוב, ובעיקר נטול משקל סגולי. אני מניח שוודר כועס על טראמפ, אבל ראיתי כעסים אפקטיביים יותר.

      The Hold Steady - Eureka / Esther

      אחד האלבומים הכי אהובים עלי בשנה שעברה היה "We All Want The Same Things" של קרייג פין, ובכל זאת - גם שירים נפלאים שלו תמיד יעוררו געגועים ללהקת האם ההולד סטדי. והנה לפתע שני קטעים חדשים שלהם, בלי מחויבות עתידית, ושניהם נפלאים ומזכירים את הימים המרגשים של האלבומים "Boys And Girls In America" ו-"Separation Sunday". פין תמיד היה מספר סיפורים מהמוכשרים שיש, וכך גם הפעם, סיפורים על אנשים אבודים והמפגשים ביניהם והרומנים הקטנים והפגומים שאולי כן ואולי לא קורים כשעיניים מצטלבות. וכמו תמיד, כדאי לחפש את המילים שלו, בטח כשלאחת הגיבורות שלו קוראים אסתר.

      Lost Under Heaven - The Breath Of Light

      מי שעוקב אחרי המדור הזה בשנים האחרונות לא פספס את אהבתי לאלרי ג'יימס רוברטס, הסולן המיוחד של WU LYF ז"ל ובהמשך חצי מהצמד לוסט אנדר הבן, שהוציאו לפני שנתיים את האלבום הבומבסטי והאפקטיבי "Spiritual Songs For Lovers To Sing". עכשיו מגיע שיר חדש של ההרכב, הרבה פחות בומבסטי, ודי יפהפה. לשמוע בלופ.

      The Sea And Cake - These Falling Arms

      דה סי אנד קייק הוותיקים יחזרו במאי עם אלבום חדש, "Any Day", ואחרי שיר הנושא הנאה מגיע השיר שסוגר את האלבום, והוא יפהפה. לשמיעה של שניהם לחצו פה.

      קאבר אחד בשבוע

      כוכב האר אנ' בי האמריקאי קאליד הוא בן 20. הוא נולד 10 שנים *אחרי* שיצא "Fast Car" המופתי של טרייסי צ'אפמן, שממש עוד שבועיים יחגוג בעצמו יומולדת 30. קאליד לא אמור לבקר בבלוג הזה, אבל בשבוע שעבר הוא הגיע ל-BBC ועשה קאבר אדיר לאחד מהשירים שאני הכי אוהב בעולם.

      פצצות מהעבר

      ממש היום לפני 30 שנה, 14 במרץ 1988, יצא אלבום הסולו הראשון של מוריסי, "Viva Hate", חצי שנה אחרי שהלהקה שלו הסמיתס הוציאה את אלבומה האחרון, "Strangeways, Here We Come". ולמרות שלא מדובר באלבום מושלם - גם בזמן אמת המבקרים לא יצאו מכליהם אל מול הפעם הראשונה של מוריסי בלי ג'וני מאר - הוא עדיין יהלום נוצץ, ובילוי עכשווי איתו לא נותן תחושה של יצירה בת 30 אלא של שירים שהריח של מנצ'סטר עדיין נודף מהם חזק. אני הייתי בן פחות מ-14 כשהוא יצא, ואיכשהו ל-"Suedehead", הסינגל המוביל של האלבום, הייתה נוכחות משמעותית בקרית אונו של 1988. הוא לנצח יזכיר לי פנים ושמות ותחושות ספציפיים, גם אם אז לא היתה לי סיבה לחשוב שמוריסי שר לגבר את המילים, "למה אתה בא לפה כשאתה יודע שזה מקשה עלי?", ובוודאי לא חקרתי לעומק את השורה "זה היה זיון טוב".

      ואם כבר מנצ'סטר, ואם כבר חגיגות, ואם כבר שירים עם ימים בשם, אז בשבוע שעבר ציינה המגה-קלאסיקה "Blue Monday" של ניו אורדר יומולדת 35, ועדיין מדובר בסינגל ה-12 אינץ' הנמכר בכל הזמנים. הוא מופיע באלבום השני של הלהקה,"Power, Corruption & Lies", והיה נקודת מפנה בקריירה שלה - לא רק כיוון ג'וי דיוויז'ני עגמומיקו, אלא פופ רחבות סוחף, הגם שבלי פזמון.