הגלגול הקולנועי של המשחק "טומב ריידר" הגיע לאקרנים בסך הכל לפני קצת יותר מעשור וחצי, אבל התקופה הזו כבר נראית כהיסטוריה רחוקה. לפחות מנקודת מבט הוליוודית, דברים רבים השתנו: את דמותה של ההרפתקנית לארה קרופט גילמה בו בזמנו אנג'לינה ג'ולי, שעוד היתה שחקנית צעירה ומבטיחה, עם אוסקר טרי בכיסה על "נערה בהפרעה". חשוב מכך, בימים ההם הדיון בנושא הייצוג הנשי על המסך הגדול לא היה ער כמו היום, וכיאה לכך, הדבר הבולט ביותר בסרט הזכור לרעה היה ההחפצה של כוכבתו. אלה גם היו ימים שונים לגמרי בגזרת האקשן, לפני ההשתלטות של גיבורי-העל והיקום של מארוול, וכמובן גם זמנים בהם נדיר היה לראות להיטים בכיכובה של דמות נשית.
בסוף השבוע האחרון הגיע לאקרנים הגלגול העכשווי של "טומב ריידר", שמנסה להתניע מחדש את סדרת הסרטים, וסימני הזמן ניכרים בו. את ג'ולי החליפה שחקנית צעירה לוהטת ומוערכת אחרת, אליסיה ויקנדר, גם לה אוסקר טרי בכיס וגם הוא בקטגוריית שחקנית המשנה - הפעם על "הנערה הדנית". ברוח הימים, בסרט זה היא כבר לא מסתובבת במכנסונים, והחזה שלה לא עבר הגדלה מלאכותית באמצעות אפקטים למיניהם.
בכלל, הפעם דמותה של לארה קרופט הרבה יותר מחוברת למציאות. בגלגול הקודם, למשל, נעזרה הגיבורה בשירותיו של באטלר נאמן. כאן, לעומת זאת, היא בעצמה במעמד הפועלים. זאת, בשל סירובה לגעת בעזבונות של אביה האריסטוקרט, שלא ברור לאן ולמה נעלם וידוע רק כי הותיר אחריו ים של כסף ומורשת של הרפתקאות חובקות עולם. אז במקום ליהנות מירושתו, היא מרוויחה את לחמה כשליחה על אופניים, ובשעות הפנאי שלה מתחרה ב-MMA, מצטטת את כתבי שייקספיר ומתעלמת מן החיזורים של מיטב בחורי לונדון, שאיש מהם אינו אדיש לקסמיה.
בניגוד לפרק הקודם והרנדומלי, "טומב ריידר" הנוכחי כבר הגיע לאוויר העולם במציאות בה להיטי אקשן בכיכובן של נשים הם סחורה חמה. ניכר הרצון של המפיקים לנצל את המומנטום של "וונדר וומן" ולרכב על הגל, תרתי משמע. כמו שובר הקופות ההוא, גם כאן אנו חוזים במה שידוע כ-Origin Story, כלומר סרט החושף את סיפור הרקע של הגיבורה ומשאיר מקום, הרבה מאוד מקום, לכל הסרטים הבאים שיבואו בעקבות הצלחתו הכלכלית המיוחלת.
מדובר, אם כך, במעין אקספוזיציה אחת ארוכה, ו"טומב ריידר" מותח אותה באופן מוגזם, אפילו תמוה. ראינו כבר הרבה סרטים הוליוודיים משמימים והתרגלנו לכל, ובכל זאת השיממון כאן חריג ומקומם. לפיכך, את הבעיה של הסרט אפשר לסכם במשפט אחד פשוט - לא קורה בו כמעט כלום.
מה כן קורה? לארה מגלה כתב חידה, ובו רמזים שיאפשרו לה לפצח את החידה הגדולה של חייה: מה קרה לאביה. היא כמובן יוצאת בעקבותיהם, ובדרך נתקלת ביורד ים סיני. שקוף כי שילבו אותו בתסריט בשביל למקסם את הרווחים בשוק האסייתי. יחד, הם מגיעים לקברה של מכשפה מיתולוגית או איזשהו קשקוש בסגנון, ושם מתאפשר לה להמציא את עצמה מחדש כגיבורת פעולה וגם לפתור את העניינים הלא פתורים עם אבא שלה.
בהופעתה כלארה קרופט, ויקנדר ממחישה שוב את היותה אחת השחקניות המרשימות ביותר כרגע ומי שתמיד תענוג לחזות בזמן המסך שלה. העיצוב הריאליסטי ומחוספס יחסית של דמותה בא לידי ביטוי גם בסצינות הפעולה: היא לא הורגת אנשים על ימין ועל שמאל כמו במשחק מחשב, וגם כשכן, המצלמה טורחת להדגיש את התגובה הטראומתית שלה לסיטאוציה. נוסף לכך, יש בסרט שתי סצינות אקשן חביבות, ויפה גם הדרך בה הוא מעצב את נוכחותה של דמות נשית חזקה ומובילה כדבר מובן מאליו.
אך כל זה לא מחפה על התסריט חסר הבשר, על מיעוט הדמויות ועל הדלות של אלה שיש - את אבא של לארה מגלם דומיניק ווסט, אולי השחקן הגנרי בעולם, והארכי-נבל כאן אף משכיל בסופו של דבר להתחרות באפרוריות שלו. אם לא די בכך, עבודתו של הבמאי הנורבגי רור אות'וג חסרת כל השראה, והסרט כולו סובל מעודף של רצינות תהומית ומחסור מוחלט בהומור, מודעות ואירוניה.
אפשר להבין למה הקהל האמריקאי הגיב כך לסרט, שנחל כישלון בקופות ארצות הברית. כפי שקורה לאחרונה לא פעם בהוליוווד, ייתכן שההכנסות בשוק הסיני יצילו את המצב ויבטיחו כמה פרקי המשך, ואפשר לקוות שבהם יהיה קצת יותר עניין. בינתיים נסכם כי "טומב ריידר" הנוכחי טוב מן הגלגולים הקודמים והמושמצים בסדרה, אבל לא שום דבר יותר מזה.
