בשלושה בספטמבר 1997 נרצחו שני בני אדם בכביש המוביל לנטף: יגאל דניאל ואילן דבש. הראשון חלפן כספים מירושלים והשני גנן, שהיה כנראה רק עובר אורח בזירה. מגופתו של דניאל נגנב גם סכום של 35 אלף דולר במזומן. וואיל, רואה צאן פלסטיני שהיה עד הראייה היחיד לפשע, טען כי דניאל נרצח על ידי נהג מונית איתו הגיע לזירה, שירה לאחר מכן ברכב נוסף שהגיע לאזור (רכבו של דבש). אני בוחר לפתוח את הביקורת על "האזרח ק'" דווקא באזכור שמם של שני הקורבנות הוודאיים היחידים בסיפור. את הגרסה שלהם לאירוע כבר אי אפשר לקבל וחשוב לזכור את "היררכיית" חוסר הצדק, כשכותבים על מקרה שהרס את חייהן של משפחות שלמות. "האזרח ק'", אותה יצרו בכישרון רב אלון מרום ואירית דולב (החלק השלישי והאחרון שלה שודר אתמול ב-yes דוקו), מביאה את סיפורו של האיש שהורשע ברצח הכפול של השניים, משה קסטל (האזרח ק'). השאלה המרכזית ברורה וישירה: האם בבית הסוהר יושב אדם חף מפשע, שמרצה שני מאסרי עולם על רצח שלא הוא ביצע?
קסטל, נהג מונית מירושלים, הכיר את יגאל דניאל במשך שנים ארוכות (מידת הקרבה ביניהם נתונה לוויכוח) והוא אף דיבר איתו חמש פעמים ביום הרצח. קסטל, היום כבר גבר כבן שישים, היה מכור להימורים עם חובות גדולים לאנשים מפוקפקים מהשוק האפור. לאחר הרצח נמצא בארון שבחדר השינה שלו סכום כסף קרוב לזה שנגנב מדניאל, שעל מקורו הוא לא מצליח לתת הסבר מספק. ההרשעה של קסטל מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד (כפי שנאמר שוב ושוב בסדרה). משמע - בית המשפט מצא שקסטל אשם במעשה בעקבות מכלול של ראיות, שהפכו אותו לרוצח במידת סבירות מספקת ללא עזרתן של ראיות פיזיות (עקבות, טביעות אצבע, דגימות די.אנ.איי, תצלום וכד'). כל סטודנט שנה ב' למשפטים יסביר לכם שכמות פסקי הדין שניתנים על סמך ראיות נסיבתיות היא גדולה. עורך הדין אריה פטר, שמתראיין בכל אחד מפרקי הסדרה, מתאר זאת יפה כשהוא מסביר שהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות מקבילה להרכבת פאזל עם 1,000 חלקים שחסרים בו 50 חלקים בלבד - התמונה המלאה ברורה לחלוטין אך יש עדיין סימני שאלה מינוריים.
"האזרח ק'" עומדת על כתפי ענקים, היא שייכת כמובן לז'אנר הדוקו-פשע הפופולרי כל כך בשנים האחרונות. מעבר לכמות הסדרות העצומה שנעשית בז'אנר בחו"ל, כולנו עדיין חיים את השלכות "צל של אמת" המטלטלת שעסקה בסיפור הרצח של תאיר ראדה ז"ל, ואליה נגיע בעוד רגע. שם הסדרה מרפרר לספרו של פרנץ קפקא, "המשפט", על האזרח יוזף ק' שנלקח יום אחד למשפט באשמה שאינה ברורה לו או לקוראים, ומגלה שהמערכת ששופטת אותו לא מתנהלת לפי החוקים המוכרים לו. הספר הקלאסי של קפקא עובד לסרט על ידי אורסון ולס בשנת 1962, אבל דווקא יצירה מוכרת אחרת ולס הזכירה לי יותר את המסע של "האזרח ק'". ב"האזרח קיין" משנת 1941 מנסה עיתונאי להתחקות אחרי עברו של איל עיתונות שהולך לעולמו ומשאיר עבר מסתורי. העיתונאי מנסה להבין את משמעות המילה "רוזבאד" בחייו, מלחמה שמתבררת לבסוף כחסרת פשר. כמו בסרטו של ולס גם אלון מרום ואירית דולב עוברים מסע מפרך בעקבות הראייה החמקמקה שתוכיח שמשה קסטל חף מפשע, הניסיון להבין האם "שיער ארוך" הוא באמת שיער ארוך או שיער מלא, כמו שטוען קסטל, הוא מצחיק ועצוב ומזכיר את ניסיון הגישוש ההוא.
"צל של אמת" עוררה הדים רבים בישראל, הדים שהצליחו להגיע עד אולמות בית המשפט העליון. לצערם של מרום ודולב, הסדרה שלהם לא מצליחה לעמוד בסטנדרטים שהציבה, אבל לא בגלל שהם לא יודעים ליצור טלוויזיה מצוינת. להפך, מבחינת איכות הביצוע הטכנית "האזרח ק'", אף מתעלה על "צל של אמת". הבעיה הגדולה ביותר היא קסטל עצמו, גבר אינטליגנטי למדי, שמתראיין ארוכות בסדרה ומקבל הזדמנות לשטוח את טענותיו, חסרות ביסוס ככל שיהיו. בשלושת פרקי הסדרה (כשעה כל אחד) לא הצליחו היוצרים לשכנע אותי שקסטל הוא לא זה שביצע הרצח. למעשה, הצפייה דווקא הצליחה להעלות את האמון שלי בצורך בניהול משפט המבוסס על ראיות נסיבתיות בלבד, עניין שקודם לכן הייתי על הגדר לגביו. קסטל מוצג כאיש רדוף שהיה זקוק לכסף לכיסוי חובות הימורים, ובעשור שקדם לרצח אף הורשע בעבירה של פריצה לחנות. הוא הכיר היטב את הנרצח ואף שוחח איתו חמש פעמים ביום האירוע, וגם סכום הכסף שנמצא בביתו ללא כל הסבר, גורם לחלקים לשבת בבטחה אחד ליד השני.
בשלב המעשים, מצליחה "האזרח ק'" בעיקר לערער את האמון (הלוקה מלכתחילה) שלנו בעבודת החקירה של משטרת ישראל. בגלל שאין כאן שום ראיית זהב שמזכה את קסטל, מרום ודולב צוללים אל עומק הראיות הנסיבתיות שהביאו להרשעה ומטילים בהם ספק (כפי שראוי וכדאי לעשות). למשל, המשפט של משה קסטל הוא הראשון בישראל בו בית המשפט קיבל איכון של אנטנות סלולריות כדי לקשר אדם להימצאות בזירת הפשע (כזכור, מדובר על שנת 1997). באמצעות שיחות עם מהנדסים ובכירים בחברת פלאפון אנחנו מגלים כי הטענה לפיה האנטנות מיקמו את קסטל בזירת הרצח ולא איפה שטען שהיה (בדרך מירושלים לתל אביב), היא טענה בעייתית. תוואי השטח באותן השנים לא היה מסוגל לספק מיקום מדויק עד כדי כך. מרום אף מתחקה אחרי עד הראייה היחיד לאירוע, וואיל, ומגלה כי בעדות שמסר לחוקרי השב"כ יש אי דיוקים רבים. איך אתם הייתם מגדירים את ההבדל בין שיער ארוך למלא? התיאור של וואיל את קסטל השתנה פעמים רבות במהלך החקירות והמשפט מבלי שמישהו נתן על כך את הדין.
אחזור לרגע ל"צל של אמת", שכמעט והביאה לפתיחה מחודשת של משפטו של רומן זדורוב, ארי פינס ויותם גנדלמן שיצרו את "צל" השכילו להביא בסדרה שלהם גם תאוריה אלטרנטיבית למי רצח את תאיר ז"ל. הסיפור של "טחב הזאבה", אפילו אם נשמע כמו פנטזיה ילדותית עוד בזמן אמת, היה מספיק כדי להצית עשרות תאוריות קונספירציה בראש של כולנו. קצת לפי עידן הפייק ניוז של דונלד טראמפ הם הצליחו להכניס לראשינו שיש כזה דבר "פייק משפט", והיו בעצם חיידקים עצבניים בצלחת הפטרי של כל מה שרקוב כאן במדינה. בסיפור של קסטל אין שום א"ק עם מניע אלטרנטיבי לרצוח את השניים. רק מאוחר מאוד בסדרה מנסים היוצרים להוכיח שגם במשטרת ירושלים נמצאו קצינים מושחתים עם יכולת ואינטרס לרצוח ולגנוב מדניאל, אבל הם לא מפתחים את קו העלילה הזה עד הסוף.
צריכה להיות לנו הערכה רבה לעבודה הרצינית של יוצרי "האזרח ק'" - ניתן לראות כי הם ניסו להיצמד לחקר העובדות תוך כדי ניהול חקירה עצמאית. בשונה ממשטרת ישראל הם חושפים בפני הציבור את כל מכלול הראיות, גם כשעובדות רבות לא משרתות את ה"גיבור" שלהם. "האזרח ק'" היא דוקו פשע עשוי לעילא - מרמת הפתיח המהמם ועד לעריכת הסאונד - שמצליח לשמור על עניין לאורך כל אורכו. הוא רק נופל בסעיף החשוב מכולם והוא לשכנע אותנו אפילו לרגע שקסטל חף מפשע.
מספיק להסתכל מה עשתה הסדרה "לעשות רוצח" של נטפליקס לחייהם של הנאשמים סטיבן אייברי וברנדון דסי כדי להבין את חשיבותן של חקירות עצמאיות כאלה על החיים של כולנו. המחשבה על כך שחף מפשע אחד יושב בכלא מטרידה ומכעיסה, ולכן יש על מה ועבור מי להילחם. בשונה מההליך המשפטי בו הורשע קסטל, הפעם השופטים הם אנחנו ולא דורית ביניש ואותנו הוא לא הצליח לשכנע.
