הממסד הישראלי רומם במשך שבועות את סרט הדוקו "ארץ זרה", אך ברגע האחרון, לפני בכורתו הטלוויזיונית אתמול (רביעי), טמן לו בור. בתחילה שרי הממשלה מירי רגב ואיוב קרא סידרו לו יחסי ציבור חלומיים. כזכור, לאחר שפורסם לפני כחודשיים כי תאגיד השידור הציבורי עומד לשדר אותו, השניים מחו על כך, מבלי לראות אותו כמובן. זאת מפני שגונב לאוזניהם כי יש בו ביקורת כלשהי על המדינה. בקיצור, הם התכוונו להפוך אותו ל"פוקסטרוט" החדש.
כשהגיעה סוף כל סוף שעת השידור הראשון של הסרט, החליטה מי שנכנסה לנעליים אותה מילאה בעבר רגב בצנזורה הצבאית לאשר את חשיפת פרטי התקיפה בסוריה לאחר 11 שנה - ומכל הימים, עשתה זאת דווקא בערב החגיגי של "ארץ זרה", שבכך איבד את כל המומנטום ותשומת הלב אותם קיבל מן הממשל. אפשר לקוות כי בכל זאת רבים התפנו לצפות בו אתמול, ואם לא - שיחפשו אותו ביוטיוב של התאגיד, בו הוא זמין לצפייה ישירה וחינמית. מדובר ביצירה עוצמתית ומשמעותית שמגיעים לה תהודה והכרה גם בלי שתהיה על תקן השערורייה התורנית.
את הסרט ביים שלומי אלדר, עיתונאי זוכה פרס סוקולוב, שחטא לראשונה בעשייה דוקומנטרית בתחילת העשור עם "חיים יקרים", מיצירות הדוקו המקומיות הכי מצליחות בעולם בשנים האחרונות. מאז, כפי שמתואר ב"ארץ זרה", הוא התייאש מאובדן העניין ההולך והגובר של הציבור הישראלי בסיפורים מן הצד הפלסטיני, אותם היה מביא בדיווחיו, ונטש זמנית את מולדתו לטובת לימודים בארצות הברית.
זהו קו העלילה הראשון והמשני של הסרט. השני והמרכזי יותר עוקב אחר מסלולו המקביל של השחקן רסאן עבאס, אותו הציבור הישראלי גילה לראשונה בסדרת הפולחן "המסעדה הגדולה". אלדר התחבר אליו לאחר שהוא העלה הצגה על פי סיפורו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, מי שאיבד שלוש מבנותיו במהלך מבצע עופרת יצוקה ודיווח על כך בשידור ישיר לעיתונאי הישראלי, באחד הרגעים הטלוויזיוניים המצמררים והבלתי נשכחים בשבעים שנותיה של המדינה.
בין המבצע הזה לאלה שבאו אחריו, בתוך המרחב הציבורי שנהיה אלים וגזעני יותר, ומנגד סובלני ומכיל פחות, גם עבאס מאבד את תחושת החיבור שלו למדינה. הוא מסרב לקוד בסיום הצגה בה נכח ראש עיירית אשקלון בזמנו, איתמר שמעוני, בגלל האיסור שהטיל על העסקת עובדים ערבים-ישראלים, ועורר בכך עוד אחד מאותם סקנדלים רגעיים בהם כבר הורגלנו בשנים האחרונות. לאחר מכן הוא מתאכזב לגלות כי איש מחבריו בתיאטרון הבימה אינו עומד מאחוריו ושלמעשה גם הקהילה הנאורה והליברלית לכאורה מבקשת ממנו לסתום את הפה. כל זה מביא אותו לאחל לכך שלכל הפחות לא ימות בארץ. בנו, מצדו, לא רוצה לחיות פה מלכתחילה, ומהגר לאנגליה ואז להונגריה.
נוסף לשני הסיפורים הללו, של אלדר ושל עבאס, יש כאן גם סיפור שלישי, גדול יותר: סיפורה של המדינה כולה בשנים האחרונות, המוצג לנו כרקע לקורותיהם האישיים של שני הגיבורים. "ארץ זרה" מיטיב לדחוס בשבעים דקותיו כמה מן האירועים הבולטים שהיו כאן בשנים האחרונות: למשל נאום "הערבים נוהרים" של ראש הממשלה נתניהו, שדומני כי זהו הייצוג הדוקומנטרי הראשון שלו. בכך כבר טמונה מעלה אחת של הסרט, המשמש מעין קפסולת זמן ראשונית ותמציתית של העשור הזה.
רבות מאותן התרחשויות היסטוריות מוקרנות לנו על חלונות ביתו האמריקאי של אלדר, שהופכים למעין מסכי טלוויזיה ענקיים ומקרינים לו את המציאות הישראלית לתוך הסלון. הדבר נועד, יש להניח, כדי להמחיש כי גם מן הגלות במרילנד, הוא לא יכול להתנתק מן החיים כאן וממשיך לחיות אותם באופן היומיומי ביותר: מה שנכון, מניסיון, לגבי הרבה ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם לניכר.
במהלך הצפייה אנו רואים את החלונות הללו יותר מאשר את אלדר עצמו. בניגוד לכתבים לענייני ערבים אחרים שהפכו ליוצרי דוקו, הוא אינו שם את האגו והחשיפה העצמית במרכז. פניו כמעט אינן מופיעות ב"ארץ זרה", וגם אי אפשר למצוא אותן בתמונות היח"צ של הסרט. הבמאי עושה בחוכמה ומזהה כי הגיבורים האמיתיים כאן הם האקטואליה הישראלית הסוערת ובעיקר עבאס, גם בגלל הטרגדיה בה הוא מצוי וגם בשל יכולתו להביא אותה לידי ביטוי מול המצלמה באופן עוצמתי.
ל"ארץ זרה", אם כך, כמה מעלות. מנקודת מבט עיתונאית והיסטורית, משכיל אלדר לתעד ולהנציח את ההוויה הישראלית בשנים האחרונות, אך בזכות הבחירות האמנותיות, התנופה והחזון שלו, עושה זאת בצורה שמונעת מהסרט להיות כתבת מגזין ארוכה, והופכת אותו ליצירה קולנועית של ממש. כל זאת באיפוק, עדינות וצניעות, בלי טיפה של יומרה, רהב או חשיבות עצמית.
נוסף לכך, היצירה הזו מצליחה לצבור מטען רגשי ככל שהיא הולכת ומתפתחת, לופתת אותנו בגרון ומשאירה אותו בסיום עם תחושת מחנק, ללא אופטימיות מזויפת או פתרונות קסם. אלדר היה יכול לעשות לעצמו עבודה קלה לו הכריז על אובדן העניין שלו בפרויקט הציוני, או מפריח לאוויר ססמאות אפוקליפטיות על חורבנו. הוא, שמעולם לא באמת התנתק מן המציאות בישראל, שב בסופו של דבר לגור כאן גם פיזית, ובא ואומר: המדינה תמשיך להתקיים, אין ספק בכך. אני בא לחיות בה איתכם, והשאלה היחידה היא איך נעשה זאת.
"ארץ זרה" זכה בתחרות התיעודית של פסטיבל חיפה האחרון, שם הוקרן על מסך גדול, לו הוא ראוי, וחבל שאנחנו לא זוכים לראותו באולמות הקולנוע. טוב לפחות שהתאגיד העניק לו אכסנייה, אם כי לא ברור מדוע היה צריך לקטוע מדי פעם את שידורו לטובת פרומואים הזויים.
מצער שהסרט לא זכה לתהודה בינלאומית מספקת. הדבר נובע מן המיאוס של הקהילה העולמית בסיפור הישראלי, הפלסטיני ושניהם גם יחד, וגם מן העובדה שהוא לא מתלהם מספיק בשביל הממסד הקולנועי הגלובלי, המחפש תוצרים פשטניים ובוטים יותר באשר לסכסוך.
אלדר, כמו יוצרים מקומיים רבים, חוטף מכל הכיוונים. כאן קוראים לו "סמולני עוכר ישראל", ואילו בעולם מצפים לקבל ממנו בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע, בלי ניואנסים ומורכבויות. קל לאבד את עצמך בתור הפלונטר, ובכל זאת הוא הצליח להגיש כאן יצירה אישית, כנה, אמיתית, אותנטית, לא מתפשרת, מעוררת מחשבה והזדהות ובעיקר כזו שנחרטת, שוקעת, נשמרת. העשן של אופוריית הפצצת הכור כיסה אתמול הכל, גם את "ארץ זרה", אבל הרבה אחרי שהוא יתפזר, הסרט הזה יישאר.
