בשנים האחרונות, אנחנו רואים יותר ויותר סרטים מסחריים על דמויות בגיל הזהב. אולי זה בגלל השינויים הדמוגרפיים שבגינם יש יותר קהל לתוצרים מסוג זה ואולי מסיבות אחרות, אבל דבר אחד בטוח: אם בעבר נדיר היה לראות להיט שבמרכזו אדם עם שיער שיבה, היום זו כבר תופעה נפוצה למדי.
המחשה נוספת לכך היא הסרט הנהדר והמרגש "אהבה בדרכים" ("The Leisure Seeker" בשמו המקורי והפחות גנרי), שעלה כאן בסוף השבוע. גיבוריו הם זוג אמריקאי לא צעיר, אותם מגלמים דונלד סתרלנד והלן מירן. הגבר סובל מדמנציה, אך מבחינה פיזית עדיין בכושר, והאשה במצב הפוך: ראשה צלול, אך גופה חולה וחלש. השניים מבינים שלא נותר להם זמן רב ביחד, ולכן הם לוקחים את הקראוון שלהם, בו לא השתמשו מאז שנות השבעים, ויוצאים למסע אחרון, עתיר הומור, הרפתקאות וחשבון נפש, ברחבי ארצות הברית.
את הסרט, שהוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל ונציה בקיץ האחרון, ביים האיטלקי פאולו וירזי, שזו עבודתו הראשונה בשפה האנגלית. הבמאי, בן 54, פועל כבר מאמצע שנות התשעים, אבל הקהל הישראלי גילה אותו למעשה רק לפני ארבע שנים הודות ל"הון אנושי" המצוין, שהיה כאן להיט. לאחר מכן ביים את "חיים משוגעים", שגם כן הופץ כאן, ועכשיו מגיע "אהבה בדרכים", סרטו השלישי ברציפות הזוכה פה להפצה מסחרית - ציון דרך לא מובן מאליו בשוק המקומי בהתחשב בכך שמדובר ביוצר אירופאי.
וירזי הקירח, שנראה כמעין גירסה איטלקית של בועז כהן, פוגש אותי וקבוצה של עיתונאים מרחבי אירופה יום לאחר הפרמיירה הבינלאומית של "אהבה בדרכים" בוונציה. לאורך כל הדרך, הוא שומר על חיוך רחב, מפגיז לא פעם בצחוק רועם ומעל הכל, מדבר בקול רם ובמבטא כבד עד מאוד.
וירזי מספר כי גדל על ברכי סרטי המסע ההוליוודיים של שנות השבעים, ותמיד חלם לעשות אחד כזה, אבל גם חשש מכך בשל מכשול השפה וחוסר הניסיון שלו בעבודה בארצות הברית. "כשהלן ודונלד התגייסו לפרויקט, הזהרתי אותם - 'אני טירון'", הוא מודה. "עם זאת, היה לי בסופו של דבר קל מאוד לעבוד איתם. לא רק בגלל שהם מוכשרים מלכתחילה, אלא גם מפני שהבינו את הדמויות יותר טוב מכל אחד אחר. נתתי בהם אמון, ולפעמים בסוף צילומים של סצינה לא הייתי אומר 'קאט' אלא נותן לשניים להמשיך. הם אילתרו דיאלוגים ויצרו בכך רגעים קסומים שנכנסו בסופו של דבר לתוצאה הסופית, אפילו שלא היו בתסריט. נוסף לכך, הלן לא הפגינה שום גינוני כוכבות. לא היה לה אכפת להראות את החולשות שלה ואת הקמטים שלה. היא אמרה לי 'תשכח מהאיפור, זה לא משנה'".
האם נתקלת באיזשהם אתגרים אחרים בכל הקשור לעבודה בהוליווד?
"מה שהיה לי הכי קשה, זה ההתעסקות עם האיגודים המקצועיים. בהוליווד, זה הרבה יותר מסובך מאשר באירופה. יש להם כללים קשוחים שמכתיבים לך לוחות זמנים קשוחים, בהם קשה לעמוד".
אם הסרט היה מתרחש באיטליה, הוא היה שונה?
"אין לנו כל כך תרבות של מסעות בקראוונים, אז סביר להניח שהגיבורים פשוט היו נוסעים לאיזה בית הארחה...אבל אני חושב שאף כי הסרט אמריקאי, יש בו גם אלמנטים איטלקיים עד מאוד. למשל, כשהגיבורה חושפת גילוי מן העבר לגבי היחסים שלה עם בעלה, שמרתיח אותה. התפוצצות הזעם שלה היא מאוד מאוד איטלקית!".
כמה ביקורות לסרט השווו אותו ל"אהבה" של מיכאל הנקה, שעסק גם הוא בגבר ואשה בפרק האחרון של חייהם. "ראיתי את 'אהבה' ואהבתי אותו, אבל אין בו שום הומור, ואצלי יש הרבה מזה", אומר וירזי. "אני לא יכול לדמיין את החיים כדרמה בלבד. אני חושב שהם ערבוב של קומדיה וטרגדיה, וכך גם הסרטים שלי".
למה שילבת סצנה המתרחשת על רקע עצרת בחירות של טראמפ?
"זה כמו שהכנסתי את ברלוסקוני לסרטים האיטלקיים שלי, אף שלא היו פוליטיים במובהק. זה משהו מאוד איטלקי, לנסות לשלב בין האישי והלאומי. את הסרט צילמנו בקיץ 2016, והרגשתי שהולכת להיות היסטוריה. אמרתי לחברים האמריקאים שלי שאני מרגיש מהפך באוויר והם אמרו לי 'אל תדאג, אין סיכוי שזה יקרה, ובקרוב נשכח שטראמפ בכלל היה מועמד לנשיאות'. אני הרגשתי אחרת. בניגוד אליהם, כאיטלקי, כבר הייתי מנוסה בהתרחשויות שכאלה. זכרתי כי בזמנו, לפני עשרים שנה, אמרנו לנו אותו דבר על ברלוסקוני, וכולם יודעים איך זה נגמר, אז הרחתי את הסנסציה שהולכת לקרות ושילבתי רמזים לכך בסרט. אני חושב שטראמפ קצת יותר מסוכן ממנו, כי הוא עלה לשלטון בתקופה הרבה יותר טעונה בעולם".
מהניסיון שלי, מפגשים עם דונלד סתרלנד הם תמיד מקור לסיפורים מטורפים. כך קרה גם הפעם?
"כן, אני חושב שהנושא של דמנציה קרוב ללבו, כי יש לו הרבה חברים שסובלים מכך. הוא סיפר לי סיפור מאוד מאוד עצוב אבל גם מאוד מאוד מצחיק על חבר שלו, שכל כך סבל מהדמנציה עד שהחליט לשים קץ לחייו. הוא הלך לגשר כדי לקפוץ ממנו ולהתאבד, אבל עד שהגיע אליו, כבר שכח למה יצא לדרך. אז הוא חזר הביתה בלי לקפוץ, וכך חייו ניצלו".
