פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "אהובתו של רופא הנפש" של חיים לפיד

      הסופר הפורה חיים לפיד מוציא את "אהובתו של רופא הנפש", סיפורו של רומן סודי בין פסיכיאטר לבת דודתו המבוגרת ממנו. קראו את תחילתו של הספר

      אהובתו של רופא הנפש (יח"צ)
      כריכת "אהובתו של רופא הנפש" (צילום: יח"צ)

      ליל שימורים

      קול נפץ, התרסקות רכה, פרי המפגש של חפץ שביר שהושלך כנראה מן הקומה הרביעית עם האדמה המדושאת למחצה שמתחת. זה היה הרגע, עמוק אל תוך הלילה, שבו קם סוף סוף שמעון קרני, מנהל בית חולים פסיכיאטרי, מכיסא המנהלים בחדר העבודה שלו. כשהמזגן לא פעל, כמו עכשיו, החום בדירה הדחוסה שלו מיצק את האוויר סביבו, הספוג באדי הזיעה שלו, והביא אותו למצב שבו תנועותיו בחלל הבית הזכירו שחייה יותר מהליכה. במטבח שתה כוס מים מסוננים מן המכל המוחזק במקרר, ואחר כך מזג לעצמו עוד אחת. רק אז ניגש לסלון, נשען על אדן החלון והשקיף אל החוץ. רצועת האורות המנצנצים לאורך חלקה הדרומי מערבי של תל אביב, הנחתמת במשיכת המכחול הכחולה והרוגשת של הים, הסיחה דעתו ממחשבותיו חסרות המנוח. הוא הניח לעיניו לנדוד אל חזית הבניין שממולו. שם, בקומה המקבילה לשלו, התהלך כצפוי האיש בחולצת פיג'מת פסים קיצית, פסע לו הלוך ושוב לאורך המרפסת, מקפיד לשמור מרחק מן המעקה המחליד. מעבר לו, כך אומרים, השליכה עצמה יום אחד רעייתו אל מותה.

      במרפסת שמתחתיו שוטטה לה מדי פעם, עכשיו דווקא לא, האישה הצנומה שגם היא גרה שם בגפה. בידה האחת החזיקה בטלפון נייד ודיברה בו ללא הפוגה. שמעון חשד שלא דיברה עם איש. בידה השנייה הזליפה ממשפך על עציצים שנראו מכאן נבולים מכבר. מראות לא בלתי אופייניים לעיר שהשיגעון הכבוש שלה הצריך השגחה מתמדת, גם אם לא חייב אשפוז מיידי כמו זה הגלוי והמתפרץ בעיר הקודש, שבה למד בשעתו וקיבל את התואר שלו ברפואה. לו היה האלמן אוזר אומץ, יורד קומה אחת ומתדפק על דלתה של שכנתו הבודדה כשבידיו זר פרחים רענן, האם הייתה אוזרת אומץ ומאמצת אותו אל חיקה?

      או שמא הייתה נרתעת מפניו בבהלה, ולו רק משום צילה של בת זוגו המנוחה, הנשמטת, כמו קרטון ריק למחצה של חלב או צנצנת שהשליך שכן, שוב ושוב אל אחריתה?

      לאחר מקלחת מהירה התעכב שמעון לרגע מול המראה. שיער ערמוני, צדעיים כסופים, שפתיים משורטטות היטב, אבל פצועות תדיר בשל הנוהג שלו למחוץ אותן בחוזקה בין שיניו כשהגה במשהו בריכוז מלא, כמו עכשיו. עיניים כחולות, מאומצות. פרצוף יפה מדי, אמרה ריבי, יפה מכדי להאמין לו שהגיע אליה בתול. ובכל זאת, בהתעלסותו הראשונה איתה הוא שבר בצורת בת שנים, התנזרות כמעט מוחלטת מיחסי מין מאז הרומן החשאי שלו עם בת דודתו אדווה ומותה בטרם עת. שלוש פעמים, במשך כל התקופה הזו, זימן אליו אישה בתשלום ומדי פעם סיפק את עצמו בעצמו, אבל זה בוודאי לא נחשב.

      בזאת בעצם עסק המכתב ששלח לריבי, בהשלכות יחסיו עם בת דודתו אדווה על מה שקרה לו איתה. מעניין אם עוברים בה מדי פעם הרהורי חרטה. האם היא שואלת את עצמה מדי פעם, אם בתגובה המהירה והנחרצת שלה כלפיו - נטישתו ערב חתונתם והיעלמותה המוחלטת מחייו - היה מן התבונה. מן הגבר שהתחתנה איתו לאחר מכן, מומחה בעל שם לרפואת שיניים, התגרשה בינתיים. חיה בגפה, כך שמע, עם שני ילדים ולא מעט כסף. מה שברור, במקום לכבות את האש שפך המכתב שלו שמן על המדורה. הישג מפוקפק לפסיכיאטר בעל שם כמוהו, מי שאמור להיות בקיא דיו במסתרי הנפש כדי לדעת לתפעל אותה כרצונו. אלא שהוא מעולם לא היה חכם מן הסוג הזה, ומכל מקום, ספק אם נותרה לו בכלל ברירה. לאחר מה שעולל במפגש האחרון ביניהם, חייב היה לבוא איזשהו שהוא מהלך מפתיע, מכריע, כזה שיהפוך את הקערה על פיה.
      אל הניסוח האחרון הזה, בדבר המהלך המפתיע, לא הגיע במקרה. בסרט תיעודי שצפה בו פעם נשאל גאון השחמט האמריקאי בובי פישר על המלחמה הפסיכולוגית המתוחכמת שניהל בקרב על אליפות העולם ברייקיאוויק מול יריבו המושבע מרוסיה, ספאסקי. 'אני לא מאמין בפסיכולוגיה,' השיב נחרצות, 'רק במהלכים נכונים.' זה גם מה שהוא ניסה לעשות במכתב הזה - לחולל את המהלך הנכון, הימור מחושב על כל הקופה, שאמור היה לכבוש בעבורו מחדש את ליבה של ריבי ונסתיים במפלה ניצחת.

      אלא אם ההפסד הזה, הבלתי צפוי, הוא מה שכיוון אליו בעצם מלכתחילה. אלא אם לשם רצה להגיע. שהרי בחשבון הסופי, מי כמוהו יודע, ידע כבר אז, הפסיכולוגיה היא שצוחקת, בדרך כלל, אחרונה. גם אצל פישר, דרך אגב.

      חיים לפיד (יח"צ , אריק סולטן)
      חיים לפיד (צילום: יח"צ, אריק סולטן)

      ב

      בפעם הראשונה שמשהו משמעותי קרה בינו לבין בת דודתו אדווה הוא היה בן שבע עשרה. שבע עשרה וחצי, אם לדייק. אחת עשרה שנים הפרידו ביניהם, פער משמעותי במרחבי הגילים הללו. ועדיין, מה שקרב ביניהם היה כנראה חזק יותר. זה היה באירוע משפחתי שגרתי. ספק אם היה זוכה ליותר משורה או שתיים של אזכור ביומנו - כן, בשנים הללו עדיין ניהל יומן, סודי כמובן - אלמלא מה שקרה שם בינו לבינה. בעוד המבוגרים מלהגים בבית פנימה על עניינים שלבטח משעממים גם אותם, יצאו הצעירים לעשן על הדשא בחוץ. מחצרות השכנים עלו ריח מנגל ומוזיקה שהגביהה אלי שמים נמוכים. כן, הוא היה בן שבע עשרה וחצי בסך הכול, הצעיר בחבורה, והכול, כך הרגיש, רבץ עליו, מסמר אותו אל קרקע המציאות שממנה רצה כל כך להתעלות אז מבלי דעת איך. סביבו נסבו השיחות על בנים ובנות. מהקנטות הדדיות בנושא צמחה לה לפתע סוגיה כבדת ראש למדי- מי נוטה יותר לדת, למיסטיקה, לאמונות לא רציונאליות למיניהן, נשים או גברים? היו שם סטודנטים מכל הסוגים, רובם בתחילת לימודיהם, איש איש ומרכולתו האקדמית הטרייה. למרות האווירה המשועשעת, הרוחות להטו. כשהתעייפו מעט אזר גם הוא אומץ: זה שאין נשים ברשימת גדולי הפילוסופים - יש כמה סופרות ידועות, קצת ציירות, אבל פילוסופיות אין וגם לא יהיו - זה בגלל מה שיש להן ומה שאין להן.

      השתיקה שנשתררה סביבו לפתה כמלחציים את גרונו. כדי להרוויח זמן איפר את הסיגריה שאחז בידו לכוס הקפה המלאה למחצה שלו ומייד גילה שהיא של מישהו אחר, שנזדעק בכל פה. כשהתקרית הקטנה הזו יושבה איכשהו, בלוויית שפע של עקיצות והלצות על חשבון שניהם, שבו העיניים ונתלו בו.

      לא חשוב, אמר, סתם משהו שעבר לי בראש. לא משנה.
      דבר, נו, שימי, אל תשתפן לי, גער בו אחיו.
      תהיה גבר, בקיצור, זרקה בחביבות דודה גניה, שאהבה להסתפח תמיד לצעירים. ברכיה ושוקיה הלבנות המלאות היו גלויות ואור הירח המלא זרח בהן.
      שום דבר, סתם משהו, לא יודע.
      החבורה מצאה עניין אחר לענות בו. הוא נשאר בצד, לבדו.
      אפשר?

      השאלה הזו, הכול כך לא ישראלית באופייה, שהרי לא היה מדובר באיזו בחורה זרה - השאלה הזו, שהרי... בכל זאת פנתה, ביקשה רשות, ורק עם ההנהון שלו התיישבה על כיסא הפלסטיק השחור שלידו. הציעה לו מן המנגו החרוץ ריבועים ריבועים על צלחתה. הוא חשש, לא היה בטוח שידע איך לעשות את זה בלי להטביע את הסנטר שלו במיץ הכתום הניגר. סירב, מלמל משהו על כך שהוא עלול להיחשב כסרבן סדרתי. שרבב לכך איכשהו את הגיוס המתוכנן שלו, עוד שנה בערך. הוא מתכונן לסרב, אף אחד לא יגרום לו לשרת בשטחים.

      זה עניין רציני, אמרה, תצטרך לחשוב על זה טוב טוב. אבל שלא כצפוי הניחה לעניין, כאילו זיהתה כבר אז את חוסר הרצינות הגלום בהכרזה הזו שלו. במקום זאת ביקשה ממנו שימשיך במה שהתחיל קודם לכן ולא גמר. לא הסבירה, לא הפצירה, פשוט ביקשה. כעכע כישיש בגרונו, השתהה כמה שניות ובקול כבוש אמר:

      מה שיש לנשים זה היריון, שנותן להן ביטחון קיומי חייתי שמבטל את כל השאלות התלושות והמצוצות מהאצבע של הפילוסופיה.
      ומה אין להן?
      שוב השתהה. במעמקי כיס מכנסי הג'ינס שלו, עם הבטנה הקרועה, פילסה כף ידו המיוזעת דרך מתחת לתחתונים וחפנה כבעווית את הזין שלו, מתעלת לשם את הרעד שאחז בו.
      אין להן זקפה. כשזה קורה לך, המסתורין שבזה, חוסר השליטה, הקשר של הרצון עם הגוף, כל זה ביחד נזרק לך בפרצוף בצורה ששום דבר לא דומה לה אפילו. רוצה או לא רוצה, אתה נעשה מזה פילוסוף.

      המבט היציב, השקט, כמו גם כפות הרגליים החשופות בסנדליהן עם הציפורניים המעוגלות הבלתי צבועות, בניגוד לכל הבנות האחרות שם, כל אלה הכריחו אותו להמשיך.
      באופן כזה, הכי נמוך מוביל להכי גבוה.
      למה נמוך? אמרה, טבעי.
      לא, התעקש, ההיריון הוא תוצר של הטבע. חומר יוצר חומר. אין טבעי מכך. הזקפה - לא, לא רק.

      שום דבר בתשובה שלה לא רמז על הפער ביניהם, הזועק לשמים בכל מובן אפשרי. יש משהו בדברים שלך, אמרה לאיטה, כמתוך הרהור. גם ניטשה אמר: 'האישה היא חידה ופתרונה היריון,' יש לכם אותו ראש. אחר כך הזכירה איזו פילוסופית-פמיניסטית ידועה - האירוניה שבצירוף התארים הזה, על רקע הדיון, לא נעלמה מעיניו - אחת בשם קמיל פאגליה, שהיתה לה תזה מאוד דומה לשלו על הקשר בין זקפה וחשיבה פילוסופית. וזה מה שמוכיח, בן דוד יקר, שאישה וגבר יכולים להגיע לאותה מסקנה מתוך התנסויות אינטימיות שונות לגמרי, מן הסתם.

      זה היה הרגע שבו, מדמיין לעצמו איך הוא 'משחיל אותה עד הסוף במלוא גבריותו הבוסרית עדיין' - כך, למרבית הבושה, התנסחו המילים במוחו, ומיד היתרגמו לגופו - זה היה הרגע שבו התאהב בה נואשות. למרות שאם לדייק, הנהייה אחריה התחילה אצלו הרבה קודם לכן. כילד שמע את אביו - באחד הימים האחרונים שלו בבית, קרוב לוודאי, ולכן זה נחקק בעוצמה כזו בזיכרונו - אומר לאימו, בכעס, שאדווה זה האדם היחיד עם שכל במשפחה שלה. אדווה ואבא שלה, שממנו היא קיבלה את זה, כנראה. משום שאביה הוא אחד שיודע לחשוב. אם שמים בצד את הטיפשות הזו שלו, לבוא הנה בתור גרמני ולהתגייר בגלל משהו שהוריו עשו כשהוא היה בגיל של שמעון בקושי. הדברים הללו שאביו אמר לאימו - הם נסעו שלושתם במכונית, ואימו הייתה מוטרדת מאופן נהיגתו הבלתי זהיר של אביו - עשו כנראה את שלהם. עובדה היא שמאז משהו בו שאף, כמה, להתייחסותה של בת הדודה המבוגרת, לניד של אישור, למילה של הערכה. עכשיו זה קרה, בבת אחת. העיניים החומות שלה פנו אליו במבט ישיר ואמיתי, שופע חוכמה. השפתיים התפוחות מעט, המזכירות את אלו של אימו, השיער השטני המסורק לאחור בפשטות, כל כך רך ונעים למגע, הוא היה מוכן להישבע על כך, והגוף הדק והמלא מספיק, בעיניו לפחות. לאחיו היה חבר מבוגר ממנו שיצא איתה זמן קצר וטען שהייתה רצינית מדי וצרה מדי למטה מכדי שזה יהיה באמת שוווה להתעסק איתה. משהו בו מיד התקומם, רצה למחות נגד העלבון, אבל סתם את פיו ורק הגביר בהרבה את הווליום של פינק פלויד אצלו בחדר.

      לא כל זאת פירט, כמובן, במכתב הגורלי ההוא לריבי. היא כבר שמעה ממנו לפני כן על הרומן החשאי שניהל בצעירותו עם בת דודתו הנערצת עליו ועל מותה בטרם עת, אבל לא הרבה יותר מכך. למעשה, על פי עדותה שלה, הסיפור הזה בגרסתו המתומצתת, המצונזרת (היא אומנם לא ידעה זאת אז), הוא שהפיל אותה ברשתו. "יצר את הקליק", בלשונה. הם שוחחו במכונית שלו בשעת לילה מאוחרת מתחת לדירה בה התגוררה אז, בכיכר היל בתל אביב. הוא נתן לה טרמפ לשם, למרות שזה בכלל לא היה בכיוון שלו, לאחר שהתוודע אליה בדירת חבר. לבקשתה סיפר לה כיצד הגיע לפסיכיאטריה, סיפור שאדווה כיכבה בו, כמובן. ריבי הייתה מלאת הבנה והערכה. גברים, בטיפשותם, מתפארים תמיד בכיבושים שלהם, אמרה, לא יודעים כי דווקא הגבר שלא הצליח, זה שליבו שבור בגלל אישה, הוא זה שהן נמסות לפניו. מיד אחר כך הוא והיא החליפו נשיקות לוהטות. היה ברור, מתבקש ממש שיעלה אליה - גרה אז בשכירות, עם שותפה, אבל מה זה משנה? חדר ומיטה יש לה שם לעצמה. בכל זאת נרתע, התחמק, כמו תמיד, ממלמל משהו על פגישה שיקבעו לשבוע הבא. מה שצריך היה להספיק כדי לגדוע בעודו באיבו, כמו תמיד, את הרומן שאך הנץ. אלא שהיא, למרבית ההפתעה, לא ויתרה.

      בסיומה של אותה שיחה עם אדווה על הדשא בחוץ, בעיצומו של המפגש המשפחתי, סוכם שיבוא אליה וייעזר בה במתמטיקה. הוא למד לבגרות חמש יחידות ובקושי שרד את החומר "הקשה רצח" הזה. היא, מסתבר, הסתדרה עם מתמטיקה בקלות, למרות שלא לכך ייעדה את עצמה. היא למדה רפואה ובחרה להתמחות בפסיכיאטריה. התנאי שלה היה שיעשו זאת בלי יותר מדי "רעש וצלצולים." משפחה היא אחד הדברים ממנו היא מעדיפה לשמור מרחק. עברו שנים מאז השמיד את יומנו, עוד לפני כניסתה של ריבי לחייו, אבל אם זכר נכון, מתחת למשפט הזה של אדווה מתח קוו . אפשר היה להבין את ההצהרה כפשוטה - הרי אביה הגרמני חזר לגרמניה עם אימה הישראלית, דודתו, אחות אמו, בעוד שהיא התעקשה לשרת בצבא ולאחר מכן להמשיך ולחיות בישראל, רחוק מאוד משניהם. אבל אפשר היה לחפש באמירה הזו גם מובן אחר, מופשט, ובעיקר כוללני יותר, כזה שטמונה בו הסתייגות ממוסד המשפחה באשר הוא. איך שלא יהיה, החשאיות הזו התאימה גם לו. לאימו, ידע, לא הייתה דעה טובה עליה. למעשה היא ממש לא סבלה את אדווה. מן הסתם בגלל שאביו דווקא החזיק ממנה וגם, למרות שאימו הייתה מכחישה זאת בתוקף, לו היה מעלה זאת לפניה, משום שפקדה עליה עוון אימה - הקשרים בין השתיים נותקו למעשה לגמרי מאז "ירדה" האחות לגרמניה, מה שלגמרי לא התאים לאימו הלא ממש פטריוטית, אבל עובדה היא עובדה.

      כך, או כך, הפגישה המתוכננת עם אדווה ממילא לא יצאה אז אל הפועל. ממש ברגע האחרון קיבל ממנה הודעה טלפונית שהיא חולה, התקף קצרת. היה ידוע שהיא סובלת מכך, והצבא אף העמיד בדרכה מכשולים בטרם הסכים לגייס אותה. להודעת הדחייה לא צורפה כל הצעה למועד חלופי. גם לפניות שלו בעניין זה לא ענתה. לבסוף הניח לפני דלת דירתה מעטפה ובה כמה שירים שכתב, ביקש את חוות דעתה. כשלא שמע ממנה גם אז, אף לא מילה אחת, הרפה.

      "אהובתו של רופא הנפש" / חיים לפיד. 221 עמודים, הוצאת כתר.