פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חמוץ-מתוק: "ברנאר, זה אני" הוא ספר קסום ומהנה

      גם ברומן החדש שלו מצליח דויד פואנקינוס לגעת בעצב וההומור של החיים, מבלי לחזור על עצמו או לגרום לנו להרגיש שכבר נתקלנו בסיפור כזה בעבר. גיבורו הוא אדם שנאבק במשפחתו, בהוריו ובשמו בתוך מסע מתוק-מריר מקסים שייכנס לכם ללב

      סביר להניח שבאיזשהו שלב בחייכם, יותר מאחד, חשבתם על השם שהוריכם העניקו לכם, תהיתם כמה גדול הפער בין מה שהוא אמור לייצג לבין מה שהוא מייצג. הרי אין דין השם "גיא" כדין "משה". לכל שם יש אופי משלו, כפי שמדגים הומר סימפסון שבאחד מהפרקים מפגין הומופוביה קיצונית ומטיח בכעס במארג': "הגייז לקחו את כל השמות הכי קשוחים שהיו לנו, כמו ברוס, לאנס וג'וליאן".

      לגיבורו של "ברנאר, זה אני", הרומן החדש של דויד פואנקינוס, קוראים, כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, ברנאר. בגיל 50 הוא מנסה להציל את נישואיו, שפעם היו יותר טובים, ואת משרתו כבנקאי שידעה בעבר ימי תהילה. האשם במצבו השביר הוא, בין היתר, שמו. "בעיניי זה לא שם מנצח. סך כל הזהות שלי, כך הרגשתי תמיד, מסתכם בהפסד. ישנם שמות שהם כמו טריילר לגורל של אלה שנושאים אותם. ברנאר יכול להיות לכל היותר סרט קומי. מכל מקום, עם שם כזה ברור שלא אחולל מהפכה באנושות".

      אלא שהאנושות היא שמחוללת בו מהפכות ומכריחה אותו לפנות אל הקטסטרופה. בתו המתבגרת עוזבת לסאו פאולו, עם אשתו הוא בקושי מחליף מילה, המשבר הכלכלי בעולם מאיים על משרתו ולא עוזרת יותר מדי העובדה שלנבל הכי גדול של המשבר הזה קוראים ברנאר(ד) מיידוף. כמו גיבור הסלפסטיק שדימה בראשו, חייו של ברנאר הופכים לגיהינום מבדר. מתחת לכל הבידור הזה מסתתרים לא מעט מסרים אופטימיים ופסימיים כאחד על ייעודו של הגבר המודרני בגיל המעבר, זה שמתקשה לעמוד איתן מול גל המשברים המאיים להציף אותו.

      כמובן, כל אדם שחייו נקלעו למבוי סתום נובר בעבר ומוצא את שני האשמים העיקריים במצבו - ההורים. ברנאר חוזר לילדותו כבן יחיד, עובדה שערערה אותו כבר בגיל צעיר: "ילדים יחידים חצויים תמיד בין שני קטבים של תהייה: האם נוכחותם מילאה וסיפקה לחלוטין את הצורך של הוריהם בילד? או שמא היה די בהולדתו של ילד יחיד לדכא לצמיתות אצל מולידיו כל חשק נוסף? במונחים אחרים, האם עוררתי בהוריי התפעמות או מיאוס?" לאור הנסיבות והשינויים בחייו, התשובה תתברר לו במהרה.

      ההתמודדות עם משברי אמצע החיים מאוד מעסיקה את פואנקינוס. למעשה, אפשר לראות את "ברנאר, זה אני" כשילוב מנצח בין שני ספריו המקסימים ביותר - "העדינות", בו לגיבורה קראו נטלי, שמה של אשתו של ברנאר בספר הנוכחי, ו"אני מרגיש יותר טוב", שגיבורו נאבק במיחושים פסיכולוגיים עזים ומנסה לשווא להיאחז במשפחתו ובהוריו. הדמויות שפואנקינוס טווה לעולם לא יודעות מנוח, ועד כמה שזה מייסר אותן, זה משעשע אותנו.

      אז אם שום דבר, הדמויות או האווירה, לא באמת שונה, מדוע בכל זאת אנו מצליחים לקבל את התחושה שכמו בשני הספרים הקודמים, גם ברומן כזה לא נתקלנו קודם? השנינות המערבת קלילות ומלנכוליה היא שהופכת את הרומן הזה לממתק של ממש. ההומור של פואנקינוס, שמוגש היטב באמצעות המתרגמת הקבועה שלו לי עברון, תמיד יודע לנצח. לא משנה מאיזו נקודת מבט תבחרו לראות את זה - כעצב העולה מתוך הצחוק או כצחוק הנישא על גבי העצב - תגלו ספר קסום ומהנה שישאיר לכם בלב מתיקות המצופה במרירות.


      "ברנאר, זה אני" / דויד פואנקינוס. הוצאת כתר, 171 עמודים. תרגום: לי עברון.