השמנת, גבר

שיעור ראשון בפסיכולוגיה מעשית: כל רופא הוא גם חולה. שיעור שני בפסיכיאטריה להמונים: מכות חשמל הן אולי לא הפתרון האידיאלי, אבל הן יעשו אותך ואת הרופא שלך הרבה יותר רגועים. בספרה החדש של הסופרת הותיקה יהודית הנדל, "טירופו של רופא הנפש", הרופא חולה לא פחות מהפציינטים, ובעיקר מהפציינטיות שלו.

למרות שלא ניתנת דיאגנוזה ברור שהגיבור, שהוא גם אב טרי, נתקף בדיכאון אחרי לידה. כמו נשים רבות לפניו, חלקן פציינטיות שלו, הגבר הרגיש מראה סימנים של משבר חמור אחרי לידת העולל. באופן חתרני למדי מעניקה הנדל לנציג אליטיסטי של המין הגברי (בכל זאת, פסיכיאטר) תסמונת שנחשבת לנשית בלבד ולכן גם שולית, בטח לא סקסית כמו פיצול אישיות או מאניה-דיפרסיה. הגיבור, שבמחקרו המדעי מנסה להתחקות אחרי נשים הסובלות מאותו דיכאון, משאיר את מחברות המחקר שלו חלקות וריקות. האם גם הוא, כמו פרויד, לא מצליח להבין את האשה?

אבל אם דיכאון נשי אפשר להשאיר לא מנומק, הרי שלדיכאון של גיבור הספר יש סיבה טובה, וכמו בספרים ישראלים רבים - התשובה במהופך: חפשו את הגיבור המת. המת הפעם הוא בעלה הקודם של אשתו, חברו הטוב לשעבר, שבמותו הפך לנוכח הרבה יותר מאשר בחייו.

הסיטואציה הזו היא וריאציה על אקט הייבום, אחד מאותם טקסים שתומכי טומי לפיד נוטים לנפנף בהם כדי להציג את מחשכי היהדות: אם גבר נשא אשה ומת לפני ששניהם העמידו צאצאים, אחיו חייב להינשא לה, להביא ילדים ו"להקים את זרעו" של האח המת. אם למרבה הפלא האח או האשה מסרבים, שניהם נידונים לטקס משפיל של זריקת נעל, יריקה ושאר יידישקייט.

ברומן של הנדל (הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד) החבר הטוב מחליף את האח. לבעל החדש ולאשתו נולד ילד, והם קוראים לו על שם הבעל המת. נדמה שעכשיו הכל בסדר: הבעל הקודם בקבר, לא ירקו או זרקו נעל, ורופא צעיר ומוכשר נושא לאשה בחורה יפה וצעירה. גם הילד כנראה חמוד, ויש לו עיניים אפורות כמו לבעל המת. אבל למרות שהכל נראה בסדר, לא מדובר בתיקון אלא בשבירה, כי גיבורים מתים אי אפשר לנצח. בפרפראזה על סטיקרים שהדביקו ברסלבים בשנות התשעים - אם אתה מאמין שאפשר לתקן, תאמין שאפשר לקלקל.

אבל הקלקול הוא בעיקר פנימי. הנדל פורקת את המטען הדרמטי כבר מתחילת הרומן: הבעל הקודם כבר מת, הזוג נדמה כנשוי באושר. היא חומקת משיאים גלויים, והטון הכללי שלה, כמו ההתרחשויות, רחוק מדרמה. בסופו של דבר זה סיפור מינורי, מסופר היטב ומכמיר לב, על גבר שהולך ומתכנס בדכאונו ובקנאתו בבעל המת ומרחיק עצמו מחייו ומאשתו.

הנדל כותבת בעדינות ורגישות את החיטוט העצמי בפצעי הנפש, אבל נדמה שהיא כותבת על אנשים בני חמישים ומעלה ולא על זוג צעיר ותינוק. הגיבורים אמורים להיות בשנות השלושים שלהם, אך הם עייפים ולאים הרבה יותר. הם גם מדברים כמו בני חמישים, או כמו מישהו שיצא מספר של הנדל.
הכאב אצלה אמין ומרגש בעוצמתו, אבל הדמויות שכואבות אותו הן מסיפור אחר. גם הטירוף שמוזכר בכותרת הספר נשמע מוגזם, ספרותי מדי: מלבד כמה חזיונות, נראה שהפסיכיאטר הוא יותר מדוכא מאשר מטורף. כדאי להמליץ לו על כמה כדורים טובים, או אולי על מכת חשמל. כמו שהוא אומר בעצמו: "אנחנו מבינים את החיים פחות משאנחנו מבינים את החשמל".