"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", כתב חיים נחמן ביאליק וקעקע במילותיו את התועבה הגדולה ביותר שיכולה האנושות להעלות על הדעת. ילדים נתפשים כשיא התמימות, כניצני פרח שטרם לבלב, רציחתם מזעזעת ומותם בטרם עת מכל סיבה מרטיט. ועדיין, האם ניתן להתכחש לכך שכשהילדים אינם שלנו, בשר מבשרנו, אכפת לנו פחות?
עד שנות ה-80 נמנע חנוך לוין מהכנסת ילדים למחזותיו, על אף שהם משתלבים היטב באבסורד המוות שלו. את "הילד חולם" הוא כתב ב-1986, ורק שבע שנים לאחר מכן העלה אותו אל הבמה. המחזה, שמוצג שוב בימים אלה בהפקה משותפת של תיאטרון הבימה והקאמרי בבימוי עמרי ניצן, נפתח בתמונת רוגע משפחתית של אב ואם מביטים בבנם הישן, אולם עד מהרה היא מתנפצת והופכת לנגטיב מציאות של רוע ואכזריות. האב (בן יוסיפוביץ) נרצח והאם (אולה שור-סלקטר) והבן (נעמה שטרית) יוצאים למסע הישרדות אכזרי שסופו ידוע מראש.
לוין ביסס את המחזה על סיפורה של הספינה סנט לואיס, שב-1939 הפליגה מהמבורג לקובה כשעליה 937 פליטים יהודים. פקידי ההגירה בקובה לא הרשו לפליטים להיכנס לאי, הספינה נאלצה לשוב לאירופה ומרבית נוסעיה נספו בשואה. אלא שלמרות הרפרנס הברור, לוין אינו מזכיר כהוא זה את השואה במחזה. לגיבורים אין שם, יהודי או לא, וגם הכובשים אינם נאצים העונדים סרט עם צלב קרס, אלא חיילים במדים אוניברסליים. רוצה לומר: מות החלום אינו עניין של גרמנים ויהודים, זו בעיה הרבה יותר גדולה, וכמובן שלא ניתן לפטור את עיתוי ההעלאה ממשברי הפליטים בכל העולם וגם בישראל.
מיהו האחראי על האכזריות כלפי הילדים? כשלוין מציג את המשיח כגנב שעונים, אין ספק שהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי מעלה, אבל אל לאנושות להתנתק מהחלק שלה. חשבו על עצמכם לרגע. כמובן שילד במהותו הערטילאית מייצג את העלומים, אבל האם לא עלתה בראשכם המחשבה המטאפורית לקפד את חייו של בן השכנה שמקפיץ כדורסל על ראשכם בשעות הצהריים או לסגור חשבון עם הזאטוט שמציק לבת שלכם בגן?
כמובן שכן, כי מי שאינו הילד שלכם נחות בחשיבותו. לוין מבהיר זאת בתמונה החזקה ביותר במחזה, לדעתי, בה רב החובל (נורמן עיסא הנפלא) מסרב להעלות לספינה את האם ובנה. הוא מתנקם בה משום שאת בתו שכל כשהייתה בת 3, בעוד האם המבקשת כעת להעלות את בנה התהוללה והשתכרה עם בעלה. "אבל לא הכרתי אותך אז", אמרה בתחנונים והוא לא שעה להסברה המתבקש. זוהי פסגת האבסורד של חנוך לוין. הטיעון של רב החובל הרי כל כך לא עולה בקנה אחד עם ההיגיון, שאתה תוהה האם בכל זאת יש צדק בדברי הקפטן ומגיע למסקנה שכן, יש, לפחות כשהילד הוא משל למציאות הגלובלית.
לוין היה אשף של מילים. מחזותיו, ובכללם "הילד חולם" לא תמיד ניתנים לעיכול ברמת הנראטיב. בערב בו צפיתי בהצגה נכח קהל שחלקו היה קולני וגס רוח, ומספר צופים אף נטשו כבר בפתיחה, אקט מעליב על פניו, אולם סביר להניח שרבים התקשו כמותם לעכל את המחזה, במיוחד במערכה הראשונה הלא פשוטה. אלא שבעוד על איכויותיו הוויזואליות של המחזה אפשר להתווכח, הטקסטים של לוין בלתי ניתנים לערעור. מדובר בשגיבות עילאית, בהתענגות אמיתית על השפה העברית. כל מילה מוקפדת, כל חרוז נקלט. לוין לא מאכיל את הקהל בכפית, הוא מאכיל אותו במילים שנבלעות בהנאה.
נדרש אומץ מצדו של ניצן להעלות את המחזה בהפקה דלילה כזו, שמונה שנים לאחר שהעלה בצוותא עם גיל שוחט את האופרה המפוארת. ואכן, הבמה הצנועה בתיאטרון הקאמרי 2 נראתה מוגבלת וחשוכה משהו, אם כי ניצן והשחקנים עמדו במשימה בכבוד. מלבד עיסא ראויות לציון גם שור-סלקטר, שטרית ואושרת אינגדשט, אותה ראיתי בעבר במספר הצגות והקריירה שלה לחלוטין נראית בכיוון הנכון.
"הילד חולם" אינו מחזה קל לעיכול ובואו נודה באמת - בתיאטרון של לוין יש לא מעט דקות מתות או רגעי וואט דה פאק, אבל יש להתייחס לכך כחלק מהאבסורד לו הייתה שמורה נאמנותו. הפרדוקסליות שלו נוטה לבלבל, לעתים גם להתיש, אבל דבר אחד ברור: לעולם תצא ממחזה שלו כשיש לך הרבה חומר למחשבה.
