כמעט חמישים שנה חלפו מאז חיבר דון מקלין את יצירת המופת "אמריקן פאי," שהפכה שיר פולחן של ההוויה האמריקאית והזניקה את הקריירה שלו. אבל גם כעת, בגיל 72, מקלין נותר אנרגטי וכריזמטי, מוכן לסיבוב ההופעות שחוגג את יציאת האלבום החדש שלו, "גנים בוטנים", ה-21 במספר.
"זוהי אולי שירת הברבור שלי, כנראה לא יהיה עוד כמוהו", הוא אומר בערב השקת האלבום, בהופעה אינטימית במועדון בניו יורק. גם הקול של מקלין נותר צלול ועצמתי. בתסרוקת מאפירה שלא השתנתה מאז שנות ה-70 ובחולצת משי ורודה טיפוסית שנמתחת על כרס עגלגלה הוא ממלא בנוכחות שלו את החלל.
הלהקה, שתלווה אותו גם בהופעה בישראל ב-16 ביוני באמפי פארק רעננה, פצחה בשיר הראשון הקצבי Singing The Blues מאלבום שהוציא ב-2001. לאחר מכן סיפר מקלין לקהל שהוא בקרוב יבקר בירושלים, ועל כן השיר הבא Jerusalem, שיר אהבה נוגה לעיר ש"כל הדרכים מובילות אליה". את השיר כתב, לדבריו, עבור ראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק.
חברי הלהקה - חלקם מלווים אותו כבר עשרים שנה - הם כולם כבני גילו של מקלין. הקלידן, טוני מיגליור, סיפר לי בתום ההופעה שהם מתרגשים מאוד להגיע לישראל, ושלמקלין חיבור חזק למדינה.
מקלין הוא ניו-יורקר אמיתי. הוא נולד ב-1945 בניו רושל, צפונית למנהטן, וכבר בגיל חמש פיתח חיבור חזק למוזיקה והיה מאזין במשך שעות לרדיו ולתקליטים. כשהגיע לגיל 16 קנה את הגיטרה הראשונה שלו והתחיל את הקריירה כזמר פולק במועדונים קטנים ובתי קפה בניו יורק, מושפע מיוצרים כמו באדי הולי ופרנק סינטרה.
עם אלבומו הראשון Tapestry מקלין הפך בעצמו למקור השראה, אחרי שהיוצרת לורי ליברמן ראתה הופעה שלו בשנות ה-70 וכתבה את השיר המפורסם Killing Me Softly With His Song. שיר הנושא של האלבום היה גם ממקורות ההשראה להקמת הארגון הסביבתי גרינפיס.
אבל את מצעדי הפזמונים מקלין כבש כמובן עם הבלדה האלמותית "אמריקן פאי", על כל שמונה וחצי דקותיה. שנים לאחר מכן סיפר שההשראה ליצירה הייתה, בין היתר, מותו של אליל ילדותו באדי הולי ולהקתו בהתרסקות מטוס - "היום בו המוזיקה מתה".
השיר דורג מאז בראש רשימות הגדולים של המאה ה-20, נכנס ל-Grammy Hall of Fame והונצח עשרות פעמים, המפורסם שבהם בביצוע של מדונה בשנת 2000. ב-2015 המילים לשיר, שנכתבו על פני שישה עשר עמודים, נמכרו במכירה פומבית בלא פחות מ-1.2 מיליון דולר. כשמקלין ניגש לביצוע הגרנדיוזי בהופעה, במקצבים שונים ועם סולו לכל נגן, הקהל שר כל מילה ונעמד על הרגליים להריע.
גם שיריו החדשים קליטים ונעימים, בסגנון שמשלב פולק עם קאנטרי-רוק, ומהאלבום החדש הוא מבצע את Botanical Gardens ואת The Lucky Guy. את ההשראה לאלבום, סיפר בריאיון, הוא קיבל במהלך שוטטות בגנים הבוטנים של סידני, אוסטרליה. האלבום מתמקד ב"גן עדן לאדם מבוגר, שרוב חייו כבר מאחוריו ויש לו מחשבות על לידה מחדש ואולי אפילו אהבה חדשה".
אבל למרות גילו והמחשבות על זקנה, מקלין עומד על הרגליים כמעט כל ההופעה, ולא מפסיק לשיר ולנגן. בניסיונות לשלהב את הקהל המנומנם-לעתים, הוא משבץ בדיחות ואף נזיפה על קבלת הפנים הניו-יורקית הקרירה (בעקבותיה הקהל שורק ומריע). כשהוא מגיע לביצוע הרך של השיר And I Love You So, הוא מספר שהיה גאה בכל ההקלטות והגרסאות השונות שהשיר קיבל לאורך השנים, אך האהובה עליו היא זו של אלביס פרסלי, שביצע אותו בשנה האחרונה לחייו, "שלא הייתה מדהימה", מקלין אומר, "ואם היה לו משהו ממני זה גורם לי להרגיש טוב".
בינתיים מהקהל עולה שוב ושוב הצעקה "וינסנט", ומקלין נענה לה, מתיישב להירגע על כיסא הבר השחור שלצדו ופורט על הגיטרה האקוסטית את היצירה שהייתה השראה לכל כך הרבה אמנים, כולל הראפר טופאק שאקור. סיפורו של האמן ההולנדי המיוסר וינסנט ואן גוך הפך ללהיט ענק ואף סרט תיעודי - Starry Starry Night, והקהל שר עם מקלין בלחש, חלקם מחזיקים מצתים באוויר.
מקלין סופג אהבה רבה מהקהל שלו, למרות לא מעט סקנדלים שרודפים אותו. ב-2016 נעצר והודה באלימות כלפי אשתו (שנה לאחר מכן האישום נמחק בעקבות עסקת טיעון), ומאז גירושיו הוא מתרועע עם דוגמנית פלייבוי בת 24 ומצטייר כביקורתי כלפי תנועת #MeToo שקוראת לחשוף עוולות של הטרדה מינית. כשנשאל בריאיון לרדיו מקומי האם יש סיכוי שיכתוב שיר על הקמפיין והכותרות שתפס, ענה שהוא רוצה לכתוב על סוגיות "מתמשכות יותר", ואם כבר נושא פוליטי אז סביר שיתמקד באלימות משטרתית.
אבל עד שיכתוב את שירו הבא, מקלין יוצא בינתיים לשנתיים של מסע הופעות חובק עולם - ואולי הביקור הזריז בישראל יהווה שוב מוקד להשראה יצירתית.